המשבר הכלכלי עולמי הגיע גם אלינו. מה זה הגיע.. הוא כבר ישן, אוכל וחי איתנו למעלה מחצי שנה. כולנו חשים זאת. כולנו חלק מזה. סליחה, לא כולם. כמעט ושכחתי.. הממשלה ופקידי האוצר. שם "במדינת הנדמה לי" הכול בסדר. אין מה למהר. אז זהו שכן. צריך למהר. אנחנו על סף חורבן כלכלי ובעקבותיו יגיע החורבן החברתי. איך עוצרים זאת במדינה כמו בישראל ? בכוח פוליטי. רק בכוח פוליטי. אין כנראה דרך אחרת. מה שלא ילך בכוח- ילך ביותר כוח.  בישראל של היום אין כל תשתית ערכית למציאת פתרונות רווחה מוסריים וכלכליים כמו במדינות אירופה המערבית ובוודאי שאין את התשתית הפוליטית של שיטת ממשל המאפשרת לממשלה, כל ממשלה, לקבל החלטות דרמטיות ולבצען- כמו בארצות הברית של אובמה.

השולחן העגול, המודל האירי, קרנות להלוואות, הגדלת יעד הגרעון, הרחבת בסיס התקציב, פרויקטים ממשלתיים עתירי תעסוקה, ועוד. הכול הולך. רק להציל. מהר.

מכל משבר אפשר להיבנות ולהתחזק. גם מהמשבר הזה.  זוהי הזדמנות חד פעמית להקים, לבנות ולהרחיב בצורה מבנית וסופית את מעמד העובדים בישראל. המציאות הנוכחית מראה כי לא לעולם חוסן. עובדים, שכירים, לעולם יהיו תלויים בגחמות המעסיקים ובעלי הבית. לעולם. חיים טובים, נוחים ומסודרים יכולים להיעלם בין רגע. כך היה וכך יהיה. אז מה עושים ? מתארגנים. היום. כולם.  גם במקומות שעובדיהם חשבו שהם מוגנים ולעולם לא יזדקקו לעזרת ההסתדרות.

על ציבור השכירים בישראל להבין שהדרך לשמור על פרנסתם ועתידם, כמו עתיד משפחתם, תלוי בהבנה וברצון, שרק התאגדות מסודרת, פוליטית ומשפטית תעמוד לצידם בעת משבר. והמשבר כאן.

והכי חשוב, מותר וצריך שעובדים יתארגנו ויצטרפו למפלגות פוליטיות בישראל. מעורבות ואכפתיות ציבורית אינן מילים גסות היום. הם מילים הכרחיות למי שרוצה לשרוד ולנצח.