ילד שלי יקר. בשר מבשרי. כשנולדת, גרנו כולנו בארצות הברית.

אבל חלה התדרדרות בזוגיות עם אימך, וחזרנו לישראל והתגרשנו.

בגלל איסור יציאה מהארץ, ניהלתי את המשא ומתן מחו"ל, עד יעבור

זעם. גם העבודה שלי בישראל עברה, ופוטרתי. המשכתי לחיות

בארצות הברית עוד קצת, אבל התגעגעתי, התקרבתי אליך, לאנגליה,

ובאתי לישראל. הרבה זמן עבר. לאט לאט איבדתי את הקשר איתך.

כדי לראות אותך, לפעמים נאלצתי לבקש את עזרת המשטרה באכיפת

הסכם הגירושים. גם אם גרתי בחו"ל, קיבלתי, לכל היותר שתי פגישות

בשבוע, וסוף שבוע שני כאשר באתי לארץ. הייתי בא הרבה, שוכר

רכב, מנסה לבלות איתך. אבל לפעמים אמא היתה לוקחת אותך בדיוק

בסוף שבוע היחיד שהייתי בא, ושתדע שהייתי כן קובע איתה שאקח

אותך. אבל אתה, אמרת לי שאתה מעדיף לבלות עם אמא, כי אני בא

עייף. קניתי את המתנות הגדולות ביותר שיכולתי, והייתי בא ישר מנמל

התעופה, עם מכונית שכורה. לא תמיד המכונית היתה לטעמך. המכונית

של אמא נקיה, המכונית השכורה לפעמים עם ריח עשן. גם עייף אותך

לצאת מהשיגרה ולבלות גם איתי. כשהיה לך יום הולדת תמיד היה משהו

שלא נתן לאמא להרשות לי לחגוג איתך. גם אם זה היה "יום שלי" אז

היה איזה סיבה "משפחתית" ואתה הסכמת לחגוג איתנו בקטן, יומיים

אחרי, באם נקנה לך מתנה גדולה.

חזרתי לארץ לפני 3 שנים. רק כדי להיות איתך. היתה לי עבודה הרבה

יותר טובה מפה. מבחינת העבודה, הקרבתי הרבה, איני נהנה פה.

לא רק משכורת, כבוד, נוחות, משרד, תקציבים, סטודנטים בעלי

דרך ארץ. אבל אתה התחלת להתנתק יותר. קיוויתי שאת הבר מיצווה

נחגוג ביחד. שנה מראש ניסיתי לתכנן עם אימך. היא לא הסכימה

לעשות ביחד. הסכמנו שאני אסדר את העליה לתורה ונעשה שתי

מסיבות: היא לפני ואני אחרי. שהרי פיספתי את כל ההזדמנויות להיות

איתך. אפילו כשבאתי בחגיגת סיום שנת הלימודים, כי אמא לא יכלה

לבוא, אמרת לי שאתה מתבייש בי כי אני אוכל הרבה וצעקת עלי.

וכשהייתי נוסע לחו"ל במסגרת העבודה בסוף השבוע, אמא היתה

מחשבת לי שפיספסתי את ה"שבת שלי". אבל השבת של הבר מיצווה

היתה "השבת שלי" ורציתי לחלוק אותה. אבל אמא באה ואמרה שזה

השבת שלה, ושאבא שלה גבאי בבית הכנסת ועושים לו כבוד. בכל

זאת קיוויתי שגם אני, ומשפחתי, שכל כך אוהבים אותך, נחגוג ביחד.

אבל לא דיברת איתנו חודש לפני הבר מיצווה, אז ביטלתי את הארוחה

במסעדה, כי לא ידענו אם אתה תבוא. ואז, סבא השני שלך, 3 ימים

לפני החגיגה, הודיע לנו על הבר מיצווה, והזמין אותנו. אבל סירבת

לבוא לחגוג איתי, כי כבר חגגת יום לפני זה בפאר, עם אמא ומשפחת

ואמרת לי שאתה כבר עסוק עם חברים חדשים שפגשת יום לפני כן.

בקיצור, ילדי האהוב, זרקת אותי. בכלל במשך השנים, למרות שיש

לך דואר אלקטרוני, טלפון דור שלישי בכיס, סקייפ, מסנג'ר, לא טרחת

אף פעם ליצור קשר. וכשאני יצרתי, אמרת שאתה עסוק, שתתקשר יותר

מאוחר, ומעולם לא חזרת. אם כבר היינו מתראים בסוף השבוע,

ביום ששי היית מקבל המון מתנות, וביום שבת לא היית רוצה לזוז

מהמיטה, היית עושה צום של 16 שעות, ולא היית רוצה לטייל איתי

ועם משפחתי לכל מקום, ופולט "משעמם לי משעמם לי". לומר את האמת

ילדי האהוב, עשית לי עינוי כזה. וכשבאתי באמצע השבוע, לפעמים היינו

"מבלים" בחנויות המתנות, ואם לא, היית אומר שאתה עסוק עם

חברים, למרות שבאתי כל הדרך מתל אביב לחיפה. ועכשיו, אמא לקחה

אותך לרמת ישי, למרות, שאתה יודע, כתוב בהסכם שמעבר מחיפה דורש

את אישורי. אבל היא אמרה "אז מה תעשה" וטרקה כהרגלה את הטלפון

בפני, וגם הבעל טרק, וגם אתה טורק לי את הטלפון.

אז ילדי החמוד, בשר מבשרי, אני חזק מברזל, אבל משהו בלב שלי מת

כלפיך. אתה, והגיטרה של 15000 שקל שאמא קנתה לך לבר מיצווה

כדי לקנות את נאמנותך אליה וכדי שתשכח באופן כה מוחלט, כבר יותר

מחצי שנה, את כל משפחתי שאהבה אותך. לאמר לך את האמת, אני

אותך כבר לא אוהב.

אני מציעה לך לקרוא את המכתב הזה שוב ולחשוב האם אתה רוצה להשאיר אותו עם האמירה שאתה לא אוהב את ילדך עוד.

לא רק בגלל שאני לא מאמינה לך (כי אני לא) - אלא בגלל שאני באמת חושבת שמעבר לרגשות הקשים, יש מילים שקשה למשוך.

יש מילים שיש לשקול אם אתה רוצה שיחרטו בזכרון שלו אותך.

אני מבינה שאתה כועס, מאוכזב, פגוע - אבל לומר לילד שלך שהאהבה שלך אליו מותנית בהתנהגות שלו כלפיך?

אתה לא אוהב אותי אז גם אני לא אוהב אותך!

אני שולחת אליך חיבוק חזק, חיבוק דוב. כי אני יודעת שאתה כואב.

בחיבוק כזה קרוב אני רוצה ללחוש לך באוזן שאני חושבת שהמכתב והדרך בו הוא כתוב, הוא טעות.

מחבקת אותך, באמת

מקווה שהסוף הוא רק כי אתה עכשיו כועס

ילדים גרושים הם כמו מריונטות בידיים שלנו

ואם אחד מאיתנו מזיז את החוטים רק לצד אחד

זה מה שהילד ילמד

שהצד שלך לא נחשב בכלל

אם לא הייתי מכירה את מה שעברת יכולתי להגיב אחרת

אך בדיוק בדיוק מהמקום שלך

אני אמא שעברה חוויה דיי דומה

מהצד השני

ואני אוהבת את ילדי יותר מכל אדם אחר ואומרת להם את זה כל בוקר מחדש

אני מחזרת אחריהם כל רגע בחיי ובחייהם

חשבונות עושים בסוף.

גם אצלי אחד מהילדים בחר להתנתק.

אני אמשיך לאהוב אותו לעד למרות הכאב והקושי.

לילד קשה הרבה יותר ממני, גם אם זו הבחירה שלו.

ברור לי שהילד סובל ולי יש רק אמפטיה עבורו.

אמשיך להתגעגע אליו והוא עוד יחזור.....................................

מבינה מאוד את הכאב שלך....חווה חלק ממנו....

מציעה לך לשלוח לילד את המכתב....בלי המשפט האחרון......ולתת לו להחשף למה שאתה מרגיש ועברת.....

לא משנה מה עברת...אין תחליף להורה.....אף פעם אל תוותר......

בהצלחה....

דורון,

מודה ומתוודה – לא מכיר אותך, לא את הבן שלך ולא את גרושתך. ברור לי לחלוטין שהמכתב שלך נותן תמונה חלקית. אפילו לא חד צדדית, אלא חלקית. כואב לי כאבך, ויותר מזה חורה לי כעסך על הבן. אני מבין את הכעס הזה, אבל לדעתי כיוונת את חיציך למטרה הכי לא נכונה שהיית יכול למצוא.

דורון, הבן שלך הוא ילד. מגיל צעיר הוא לומד את מה שמלמדים אותו. אני מבין שהיו גירושים מכוערים בינך לבין אמו, ושהיא מנעה ממך את הקירבה אליו. סביר שהבן שמע ממנה לא מעט עליך, ואולי גם להפך. ואם אתם רבים כך, עליו ואולי גם בפניו, אז בעיניו, עיני ילד, זה סימן שלפחות הורה אחד לא בסדר. והוא כנראה לקח צד. אני לא חושב שבמצב כזה הוא יכול לעשות אחרת, דורון. הגיון של ילד אומר לו, עוד מקטנותו, שאם שניים רבים, סימן שאחד מהם לא בסדר. הוא חי עם אמו, ואם זה מה שקרה, קל לו יותר וטבעי לו יותר להזדהות איתה.

אם אתה מחפש אשמה, דורון, היא לא בילד. זו אולי אמא שלו, שהפנתה את כעסה כלפיך והביעה את אכזבתה ממך באוזני הבן שלכם, אולי אתה, שעשית משהו דומה, והילד התקשה כנראה לבחור צד, ואולי אתה, לא בגלל שהשמצת את אמא שלו, אלא בגלל שלא הצלחת להתחבר אליו כאשר הוא כבר כן היה איתך. בגלל שלא הצלחת ליצור איתו שיחה, בשל התנאים ההתחלתיים הקשים, אולי בשל הסגירות שלו, ובשל הזמן הקצר שלכם ביחד. זה לא קל. זה הרבה אורך רוח, וזה אולי עוצמות רגשיות שהן למעלה מכוחך. אני לא מאשים אותך, דורון. אני רק אומר – זה לא הילד. הוא רק מה שאתה ואמו עיצבתם, במודע ושלא במודע, במעשים ובמחדלים.

צר לי דורון, גם עליך וגם עליו. וברור לי שהאכזבה העמוקה שלך ממה שציפית מיחסים שיהיו לך עם הבן שלך גורמת לך להתרחק, ולהרגיש שהאהבה נמחקה. זו דרך להגן על עצמך מפני אכזבות כואבות, שסביר להניח שתגענה, אם תנסה להתקרב אליו. אבל גם אם לא תצליחו לגשר על הפער, דורון, מגיעה לבן שלך סליחתך, לפחות. בתנאים שבהם הוא גדל, כנראה שקשה לגדול אחרת.

הוא פגע בך, אבל זו אינה אשמתו. כנראה שלא הצליח לצמוח ולהיות גדול מהחיים, גם אם ציפית שזה מה שהוא יהיה. הוא לא. גם לא אתה, למרות כל מה שהקרבת למענו, וגם לא אמא שלו. ואם תצליח לסלוח לו היום, מי יודע, אולי גם הוא יצליח לסלוח לך מחר, גם אם המחר הזה יגיע בעוד עשר שנים. והוא יצטרך לסלוח לך לא על מה שעשית או לא עשית, אלא על מה שנדמה לו שעשית או שלא עשית, כי בעיניו - זו המציאות. ואז, ורק אז תצליחו אולי, יום אחד, להתחבר מחדש. אין הבטחות ואין בטחון במקרים כאלה, אבל היו דברים מעולם.

שלום ובריאות לכל,

אך, איזה יום יפה.

השמש כאן זורחת ,

ורוח באה מן הים,

אז אפשר לטעום עוד כוס קפה,

להמשיך לשבת בכיסא -בנחת,

ולחייך אל העולם....

מודה אני לה, לאשתי , פרודתי זה 28 שנים, על שכל פעם שאחד מהילדים שלי מבקש ממנה משהו - מיד היא משיבה, בלי להתבלבל - אתה לא ילד שלי, לך לאבא שלך ובקש ממנו - שיתן לך.... מודה אני שתמיד כשהילד בא ואומר לי "ככה"  - אני עונה לו שאני "גם האמא שלך ואל תדאג", ונותן לו מה שמבקש ולעיתים אף יותר.

לא , איני "מדבר" . לא על המכונית שלי, לא על מאיפה באתי , ולא על מה שעברתי כדי להשיג את "מה שהילד רוצה". אני מקשיב לילד שלי, ואם צריך אני - לא מתבייש לשאול , ולשאול, עד שאני יודע מה אני אתן לו. בעבר, כשהייתי עדיין צעיר וחסר ידע וניסיון, לא אמרתי לו לילד שלי , שאני "בן אדם רגיל לגמרי, וכמו כל אבא שאוהב את ילדיו אני אוהב אותו". כיום אני אוהב אותו וגם נהנה לומר לו זאת, ואפילו להשוויץ שאני אפילו אוהב אותו כמו "אמא ואבא ביחד".

לא, אני לא בא בלימוזין, לא באוטו שמרשים אותו. אני "לומד אותו", ותמיד יש לי חיוך, חיבוק חזק וחם, ותמיד אני מפאר אותו  בעיני אחרים. כי "הילד שלי הוא הכי- הכי בעולם".

כן ידידי , גם אם העריכה של האתר כאן לא מאפשרת לי מרווח ופסקאות נפרדות , אני מחליף צבעים כרצוני.גם אם אני "סתם בן אדם" אני אוהב, ואהוב.

דורון נורא עצוב לקרוא את מה שכתבת,

אני גם יודעת שאנחנו לא מחשבים המסוגלים לתכנת את עצמנו

מתי לאהוב ומתי לשנוא,את מי לחבב ואת מי לתעב.

אנחנו בני אנוש והרגשות אצלנו צומחות בלב.

אי לכך קשה לי להאמין שאינך אוהב את בינך יותר.

אתה מאד מאד כועס,ומילותיך יוצאות מתוך הכעס הזה.

אני מציעה לך לא להגיב בשעת הכעס כשהכל תוסס בך.

קח לך מספר ימים,קרא את מה שכתבת שוב ושוב,

אני בטוחה שמהר מאד יסתבר לך שאינך מסוגל להפסיק לאהוב אותו.

שמענו בחיינו סיפורים מזוועים שילדים עושים,אך הוריהם תמיד ישמרו

בליבם פינה חמה.

לכן שמור בליבך פינה חמה לילד הזה שהולך ומתבגר ויום אחד כל הסגה

הזו אולי תהיה מאחוריכם ותצליחו להתקרב ולגשר על הפערים.

אני חושבת שמילדינו, בשר מבשרנו, לעולם לא נוכל להתנתק מהם.

אהבה לילד, לדעתי, זה משהו מובנה, BUILT IN, מין תכונה כזו שמגיעה עם הלידה.

הוא עוד ישוב, זה עלול לקחת זמן, אבל זה יקרה.

צטט: מרב1970 2009-03-30 15:12:27

אני חושבת שמילדינו, בשר מבשרנו, לעולם לא נוכל להתנתק מהם.

אהבה לילד, לדעתי, זה משהו מובנה, BUILT IN, מין תכונה כזו שמגיעה עם הלידה.

הוא עוד ישוב, זה עלול לקחת זמן, אבל זה יקרה.

לא נכון. אהבת אב, יכולה להתפוגג, אם הוא חווה דחייה לאורך זמן מילדיו. בשונה מאמהות.(לתשומת לב אמהות המסיתות ילדים כנגד אביהם , ומקשות על קשר)

צטט: אורן חסון 2009-03-30 09:02:14

דורון,

מודה ומתוודה – לא מכיר אותך, לא את הבן שלך ולא את גרושתך. ברור לי לחלוטין שהמכתב שלך נותן תמונה חלקית. אפילו לא חד צדדית, אלא חלקית. כואב לי כאבך, ויותר מזה חורה לי כעסך על הבן. אני מבין את הכעס הזה, אבל לדעתי כיוונת את חיציך למטרה הכי לא נכונה שהיית יכול למצוא.

דורון, הבן שלך הוא ילד. מגיל צעיר הוא לומד את מה שמלמדים אותו. אני מבין שהיו גירושים מכוערים בינך לבין אמו, ושהיא מנעה ממך את הקירבה אליו. סביר שהבן שמע ממנה לא מעט עליך, ואולי גם להפך. ואם אתם רבים כך, עליו ואולי גם בפניו, אז בעיניו, עיני ילד, זה סימן שלפחות הורה אחד לא בסדר. והוא כנראה לקח צד. אני לא חושב שבמצב כזה הוא יכול לעשות אחרת, דורון. הגיון של ילד אומר לו, עוד מקטנותו, שאם שניים רבים, סימן שאחד מהם לא בסדר. הוא חי עם אמו, ואם זה מה שקרה, קל לו יותר וטבעי לו יותר להזדהות איתה.

אם אתה מחפש אשמה, דורון, היא לא בילד. זו אולי אמא שלו, שהפנתה את כעסה כלפיך והביעה את אכזבתה ממך באוזני הבן שלכם, אולי אתה, שעשית משהו דומה, והילד התקשה כנראה לבחור צד, ואולי אתה, לא בגלל שהשמצת את אמא שלו, אלא בגלל שלא הצלחת להתחבר אליו כאשר הוא כבר כן היה איתך. בגלל שלא הצלחת ליצור איתו שיחה, בשל התנאים ההתחלתיים הקשים, אולי בשל הסגירות שלו, ובשל הזמן הקצר שלכם ביחד. זה לא קל. זה הרבה אורך רוח, וזה אולי עוצמות רגשיות שהן למעלה מכוחך. אני לא מאשים אותך, דורון. אני רק אומר – זה לא הילד. הוא רק מה שאתה ואמו עיצבתם, במודע ושלא במודע, במעשים ובמחדלים.

צר לי דורון, גם עליך וגם עליו. וברור לי שהאכזבה העמוקה שלך ממה שציפית מיחסים שיהיו לך עם הבן שלך גורמת לך להתרחק, ולהרגיש שהאהבה נמחקה. זו דרך להגן על עצמך מפני אכזבות כואבות, שסביר להניח שתגענה, אם תנסה להתקרב אליו. אבל גם אם לא תצליחו לגשר על הפער, דורון, מגיעה לבן שלך סליחתך, לפחות. בתנאים שבהם הוא גדל, כנראה שקשה לגדול אחרת.

הוא פגע בך, אבל זו אינה אשמתו. כנראה שלא הצליח לצמוח ולהיות גדול מהחיים, גם אם ציפית שזה מה שהוא יהיה. הוא לא. גם לא אתה, למרות כל מה שהקרבת למענו, וגם לא אמא שלו. ואם תצליח לסלוח לו היום, מי יודע, אולי גם הוא יצליח לסלוח לך מחר, גם אם המחר הזה יגיע בעוד עשר שנים. והוא יצטרך לסלוח לך לא על מה שעשית או לא עשית, אלא על מה שנדמה לו שעשית או שלא עשית, כי בעיניו - זו המציאות. ואז, ורק אז תצליחו אולי, יום אחד, להתחבר מחדש. אין הבטחות ואין בטחון במקרים כאלה, אבל היו דברים מעולם.

אני משער כי האיש לא רוצה לשמוע עוד תגובות בנוסח: "יהיה בסדר", "אתה כועס חמודי?", "נו תוותר", "מה יש לך בכלל" והגרוע מכולם, מהמאמנת לחיים: "אשלח לך חיבוק דב והההההכל יסתדר" (כנראה שיטת "אימון לחיים" שאני לא בקיא בה).

מי מכם הגיע למצב כזה קיצוני של וויתור על ילד? יש לכם מושג בכלל באיזה מדורי גיהנום הוא עבר כדי לצאת (באומץ רב) בראש חוצות, כאן בפורום הזה ולפרסם מכתב פרידה לילדו? מי אתם שתעבירו עליו ביקורת לפני שצעדתם בנעליו, לפני שטעמתם מהמרור אותו אכל מידיה של גרושתו בכל אותם שנים?