כתבתי רשימה מעניינת על פרפקציוניזם ומשמעותו. חשבתי שהוא יכול לעניין את אנשי הרפואה המשלימה, כי לא מעט בעיות שלנו צצות בעקבות הפרפקציוניזם. לעיונכם:
קשה לכתוב על פרפקציוניזם (בעברית: שאיפה לשלמות) ברשימה אחת.
ואולי המשפט הזה מעיד בעצמו על פרפקציוניזם, משום שיש בו ציפייה, שהרשימה על פרפקציוניזם תהיה שלמה, מלאה וכוללת? והרי לו הקשבתי לקול בתוכי, שאומר לי, שאי-אפשר ברשימה אחת למצות את נושא הפרפקציוניזם, שצריך לחלק את זה לכמה רשימות, שמי אני שאכתוב רשימה על נושא כל-כך חשוב, וכו', וכו' - לא הייתי כותבת את הרשימה הזו. ואני כן רוצה לכתוב אותה...
אז באמת, בשביל לעשות דברים בחיים לא פעם צריך להתגבר על פרפקציוניזם, וזה לא קל, להתגבר עליו. אבל אולי לפני שמתגברים על פרפקציוניזם - צריך קודם לזהות אותו. לפעמים קל לזהות אותו, ולפעמים קשה יותר. לא פעם קל לנו יותר לזהות אותו אצל הזולת. כשעומד מולנו מישהו, שאומר למשל: "אני לא אגיש את העבודה הזו לאוניברסיטה כשהיא לא מושלמת, גם אם זה גוזל הרבה מזמני, גם אם אני יודע שהמרצה לא יבזבז הרבה זמן כדי לבדוק לעומק את העבודה הזו. אני מרגיש שאני מקדיש לעבודה הזו יותר ויותר זמן, ואני הולך ומסתבך איתה, אבל אני מרגיש שככה צריך לעשות. שממש לא טוב לי להגיש את זה שטחי, רדוד ולא רציני."
או כשאישה אומרת: " עכשיו פסח. יש משהו באוויר שאומר לי שחייבים באמת לנקות את כל הבית. שהכל יהיה בסוף נקי, מסודר וטהור. זה המון עבודה, אני יודעת, אני אגמור את המבצע הזה "שפוכה" לגמרי, אבל אני מרגישה שאני חייבת לעשות את זה. וגם - חייבים לקנות דברים חדשים לבית לקראת הפסח. אני אקנה צלחות, ואולי גם כמה מצעים חדשים. אני חייבת, חייבת. ככה זה בפסח, ככה מכניסים את החג הזה, זה מה שיעשה את החג שמח ונעים לי ולמשפחה."
האם הדוגמאות האלו נשמעות לכם מוכרות? אני בטוחה שגם לכם יש דוגמאות משלכם.
ומתי אתם מרגישים שאתם מתחילים להיות פרפקציוניסטים? כאשר אתם נמנעים מלעשות משהו כי הוא נראה לכם קשה וגדול מדי עבורכם? כאשר אתם תובעים מעצמכם יותר מדי בתחום מסוים, כמו עבודה או הורות, ומרגישים שאתם כבר כורעים תחת הנטל, ובכל זאת מתעקשים להמשיך? כאשר אתם כועסים על מי שלא ביצע את המשימה שלו כמו שצריך, כמו על הבעל ששטף את הסלון, ושכח אחר-כך להחזיר את כל הרהיטים למקום?
הפרפקציוניזם יכול ללוות אותנו בכל מקום. מקורו בעצם בסופר-אגו מפותח מדי. הסופר-אגו, לפי פרויד שטבע את המושג, הוא המבנה הנפשי שבו שוכנים האידיאלים שלנו וגם אמות המוסר שלנו לגבי טוב ורע. מי שיש לו סופר-אגו נוקשה מדי בתחום מסוים - סביר שיפתח פרפקציוניזם באותו תחום. כלומר, אם יש לי אידיאלים גבוהים מדי לגבי הצורך להצליח בעבודה שלי, ותחושה ש"אדם חייב לעשות את עבודתו בצורה מושלמת", הרי נטייתי לפתח פרפקציוניזם בעבודתי תהיה גבוהה.
לפרפקציוניזם יש כמובן גם יתרונות: הוא מדרבן אותנו לעשות טוב יותר, הוא מציב בפנינו דרישות גבוהות וכך אנחנו משתדלים ומשיגים יותר, והוא עוזר לנו לקבל יחס ושירות טוב יותר - כאשר האדם שעומד מולנו הוא פרפקציוניסט.
הבעיה מתחילה כמובן, כשהפרפקציוניזם הופך להיות מוגזם. במצב כזה השאיפה לשלמות הופכת למכשלה: אנחנו מותחים את עצמנו מעבר ליכולתנו - והופכים להיות מותשים או כועסים מדי, אנחנו תובעים יותר מדי מזולתנו ומורגשים כביקורתיים ולא-מרוצים, או שאנחנו מתחילים עם אמות מידה גבוהות, נשברים, ולא מבצעים את המשימה.
אחת ההמשגות המעניינות לגבי פרפקציוניזם והכישלון שהוא גורם באה בשנים האחרונות מהפסיכולוגית מרשה ליינהאן, מפתחת הטיפול הדיאלקטי, המבוסס על הבנת הדיאלקטיקה בין מצבים במקום ראיית "שחור-לבן", וכן שילוב של טיפול אישי עם לימוד יכולות התמודדות שונות. מרשה ליינהאן מרבה לטפל באנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית, שזו הפרעה המתבטאת, בין השאר בסערות רגשיות עזות, בכעס רב, ובחוסר-יציבות בחיים. ליינהאן מצאה כי פציינטיות גבוליות רבים (בהפרעה זו רוב הסובלים הם פציינטיות) מראות קשיים בתפקוד דווקא משום שיש להן סטנדרטים מאוד גבוהים של התנהגות וביצוע, למשל לגבי הזולת. כך הן יכולות שוב שוב ושוב לנסות להיות "ילדות טובות" ביחסים הבין-אישיים, אבל אז הן חשות מנוצלות וכועסות, נשברות ומתפרצות על האדם שמולן, וכך הורסות את יחסיהן.
ישנה הפרעה נפשית נוספת שיש לה קשר הדוק לפרפקציוניזם, וזו כמובן הפרעת האישיות האובססיבית-קומפולסיבית. לא מדובר בתופעה של האנשים שמרבים לרחוץ את ידיהם או לבדוק את ברזי הגז (זו נקראת הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית). מדובר באנשים שסובלים מקוים מתמשכים באישיותם, שפוגעים בתפקודם, בגלל נטיה מוגזמת לסדר, לפרפקציוניזם, ולשליטה נפשית ובין-אישית, וזה על חשבון של גמישות, פתיחות, ויעילות. אנשים אלו עסוקים מאוד בחוקים שחשוב להם לשמור, מאוד משקיעים בעבודתם וביצרנות על חשבון פעילויות פנאי ובילוי עם חברים, הם נוטים להיות מוסריים מאוד, לא מסוגלים להיפטר מחפצים לא-שימושיים, לא נותנים לאחרים לבצע במקומם משימות אם זה לא נעשה בדיוק בדרכם, חוששים מאוד מהוצאת כספים על עצמם ועל אחרים, ונוטים להיות עקשנים.
האם זה מזכיר לכם את עצמכם או מישהו מהמקורבים לכם? זה עדיין לא אומר שאתם סובלים מהפרעת האישיות הזו, אבל אולי יש לכם רק קוים שלה.
בכל מקרה, שווה להבין את המצבים שבהם אנחנו נכנסים למצבי פרפקציוניזם. וכן, ככל שנזהה את הפרפקציוניזם יותר - נוכל לעזור לעצמנו יותר: להוריד דרישות, לנוח, לסנן משימות, ולעשות את החיים לנו ולסובבים אותנו קצת יותר קלים.
ולמרות שרשימה זו על הפרפקציוניזם אינה מושלמת אסיים אותה כאן. זו מלחמתי בפרפקציוניזם שלי הפעם - לכתוב רשימה בלתי-מושלמת ובכל זאת לפרסם אותה...
הוספת תגובה על "על הפרפקציוניזם ומחירו "
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה