צטט: avimedia 2009-04-02 20:56:18

צטט: עמי 8 2009-04-02 18:18:57

אבי, הדיון ראוי שבראויים, אבל למרות התנאים שהמסגרת הזו מכתיבה, יש לשמור על כבודן של המלים: אין מקום לדבר על עוורון בהקשר של ציור - גם לא חלקי.

הליקוי ממנו סבל פונס בסיפורו של בורחס - ואת זה נכשל צבי ינאי מלהבין - הוא אי-היכולת שלו לעשות הכללות, לא לוותר על ראית חלק מהדברים: ההכללות, ההמשגות, הן שמאפשרות לנו לראות. רק אחרי שעשינו אותן, אנחנו יכולים "לבחור": לסדר הירארכיות, ליצור מושגים חדשים, ואפילו לוותר על חלקי-מידע (שומו שמים!).

ומה, אחרי כל הפרנקופיליה, אתה עדיין מוכן להשתמש בביטוי "מציאות אובייקטיבית"? אפילו גדולי האנגלופילים כבר מוכנים - מזה זמן רב מאד אגב - לוותר על האובייקטיביות של המציאות: היא תמיד הייתה ולעולם תהיה סובייקטיבית, כפופה לנסיבות התצפית, לתנאי השפה ולהקשר התרבותי.

 

 

עמי אני איתך!

"המציאות:  תמיד הייתה ולעולם תהיה סובייקטיבית, כפופה לנסיבות התצפית, לתנאי השפה ולהקשר התרבותי."

אם קראת את "אמנות באופק האירועים", שם אני טוען שאין דבר פרט לסובייקטיביות ולסוביקט שלי כצופה וחש, כל הנתפסים על ידי הם השתקפויות או שלוחות  הסובייקט שלי!

הסייברספייס מדגים זאת בכך שמקשר את הכול אל מערכת העצבים המרכזית שלי, וממקם הכול במרחק השווה לתגובה העיצבית של גופי~ 0.15 שניות. את זה רוב הפרנקופונים והאנגלופונים לא קלטו עדיין, כיוון שכולם מתייחסים למרחב המדיה הדיגיטאלית כאילו הייתה מדיה אופטית, בה לוקח זמן להגיע מנקודה א' לב'.

 

מה שמעניין שלא משנה על מה ומאיפה מתחיל הדיון,

הוא תמיד יגמר אצלך בסייבר, ובזה שרק בסייבר נמצאת האמת המוחלטת..

בעצם, זה כבר לא מפתיע.

צטט: כרמלה וייס 2009-04-02 18:57:56

חואן מירו מספר שהמורה שלו אמר לו לצאת לחוצה להתבונן ואז לחזור לחדר ולצייר.

לפעמים צריך לצייר בעינים עצומות.

הרישום הקלאסי האקדמי נמצא במקום בו נמצא השרטט.

היום הרשם רושם בעינים עצומות.

אהבתי את ההשוואה,

מדוע הרשם היום רושם בעיניים עצומות?

כיוון שאין הוא צופה במציאות, הוא צופה בשיכפוליה האינסופיים, המופצים בערוצי התקשורת...

מה אנחנו יודעים על העולם?

מה שראינו מעל המסל של הטלוויזיה או המחשב או קראנו פה ושם...

דקארט אמר מזמן שאין לסמוך על החושים כיוון שהם מטעים...

אהבתי את הרישום שלך  של ממשק לסייברספייס כמודל של "טבע דומם", היא הנותנת!

הטבע הוא ברשת :-)

צטט: דורית ב. 2009-04-02 19:54:00

גם רדי מייד הוא לא אחד ל אחד.

האוביקט מנותק מסביבתו הטבעית ומושם בסביבה אחרת, שם מקבל משמעות חדשה.

הניתוק הוא סוג שלך בחירה וסלקציה.

 

גם בצילום שלכאורה מעתיק את המציאות יש בחירה. הפריים, הקומפוזציה, החשיפה...

דורית הרדי מייד הוא תוצר סדרתי חתרני...

תפקידו הוא להפוך כול מקום בו הוא ימוקם לזהה לשאר המקומות, אם זה בהודו בסין או בישראל.

הקולה שאני שותה זהה לקולה בהודו או בארה"ב (אמר וורוהול וצדק).

עכשיו לא רק המוצרים זהים גלובאלית, גם הדימויים שנצרכים בערוצי המדיה זהים.

דהינו מה שאני רואה שומע חש ואפילו אוכל זהה בכול מקום, דהינו הפכנו ליישות אחת...

מה שעין שמאל רואה היא (כמעט) מה שרואה ימין... דהינו אנו מזינים מוח -על גלובאלי...

מה שמותיר אותנו אם אותה הסביבה והחוויה בכול מקום וזמן.

אנחנו משכפלי "ממים" של דוקינס...

צטט: סטודיו אמן 2009-04-02 21:05:17

היי אבי, את הסרט ראיתי לפני כ 10 שנים. סרט חכם עם איזון מושלם בין אינטלקט, לאסתטיקה ובין האשליה והמציאות המלווה במזימה, בחידה ובפתרון. הסדקים בין הקטבים  הם אולי העיוורון.  בשנת 1694 מקבל שרטט משימה מוזרה מבעלת אחוזה עשירה בדרום אנגליה לשרטט את מראות האחוזה כמתנת הפתעה לבעלה הנעדר (מטלה אמנותית הנשענת על יסודות השפה והז'אנר המקובל). בין המציאות והאשליה הוא נהנה ממנעמי הגוף של בעלת האחוזה ושל בתה הנשואה לאציל הולנדי עקר. המזימה והחידה היא בגילוי עדויות למעשה רצח שאירע באחוזה. אמנות, מין ומוות משמשים בערבוביה. גרינאוויי מתמודד בסרט זה עם שאלות פילוסופיות על אמנות כנגד אומנות ועל רישום המציאות כנגד העשייה הקולנועית שלו עצמו.  הצייר בן המאה ה- 17 מוכר את שירותיו במחיר גבוה למשפחת אצולה בדרום אנגליה (מקובלות חברתיות?). בנוסף לשכרו הנדיב והאירוח הוא דורש גם את שירותיה המיניים של בעלת הבית, דבר המתגלה כחוליה הראשונה בשרשרת של מזימות, בגידות ומעשי רצח שהשרטט לא מבין אותם (העיוורון?) עד שהוא הופך להיות קורבנם (ההכרה?).  על עיוורון פגשנו לא מזמן בתערוכה שהתקיימה במוזיאון פתח תקוה "כתם עיוור",  תערוכה קבוצתית שביקשה לשקף "כתמים עיוורים" וחסמים במבט הקולקטיבי המופנה אל המרחב החברתי, הפוליטי ואל המרחב הבנוי במזרח התיכון.  התערוכה עוררה מודעות לכשל בהתבוננות שלנו על המרחב והמציאות, שנגרם כתוצאה מראיה אוטומאטית (ראיה מוגבלת) המושפעת מחינוך וסביבה תרבותית ומשליכה על התפיסה וההתייחסות למצבים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים כאל "מובנים מאליהם". 

הי אנטון ותודה על התגובה הנהדרת!

מעניין לשדרג את העלילה הברוקית לימינו...

השרטט בסרט הפך למכשיר בידי האצולה, ונוצל לצרכיהם ולמזימותיהם.

האמן הים היה מבצע אולי תיעוד דיגיטאלי של המיקום הפיזי, היה יוצר עבודת מולטימדיה בעלת 13 מסכים, המציגים בחוג סגור של מצלמות הבטחה את העלילה הפתלתלה...

בכול רגע ניתן היה לעצור ולקדם הווידאו אחורה וקדימה כמו בסרט Freeze Frame שגם הוא עוסק בתככים אפלים וטשטוש הגבולות בין הממשי לוירטואלי...

במציאות זו אין טבע רק הקלטה שלו...חיים ומוות ביד ההקלטה, וביחוד ההרלטה האינטרנט, המשמר את העדויות בסופרפוזיציה (בכול מקום ובשום מקום)...

כמובן שההתייחסות של גרינויי, וההפרש בין שרטט ורשם שהייתה קיימת בעולם הדיסקרטי (קלאסי) אינה קיימת שניהם הפכו לאחד ברשת...

צטט: halinka 2009-04-02 20:48:20

אבי, הנושא שהעלת מורכב הרבה יותר ממה שבא לידי ביטוי בדיון כאן. אם נקודת המוצא שלך היא הסרט של גרינוויי, אני מצפה שההתיחסות תהיה אכן לסרט, וסרט על פי מבנה עשייתו לא יכול להתבצע מתוך עוורון אלא מתוך תכנון מדוקדק על מנת ללכוד את הצופה ולרכוש את ההענות שלו, ואת זה לא ניתן לעשות בעוורון. אני בטוחה שחלקים בסרט נבעו  מתוך תת ההכרה אבל אז מגיע האומן ומפרש את האמן ומייצר מוצר שניתן להענות לו.

אם הכוונה שלך בדיון היא התובנות שהסרט מביא לעשיית האמנות, הדיון כפי שהוא, ראוי הרבה יותר.

תודה על הנושא המרתק. אקדיש לו עוד מעט מחשבה ואולי עוד אשוב

לאה

תודה לאה על דבריך,

כפי ששמת לב, אני לרוב משתמש במובאות שונות מתחומים שונים, ומשליך אותם אל עולם האמנות המעסיק אותי. הסרט של גרינווי משקף פאן אחד של ראייה אמנותית המגדירה מיהו אמן ומיהו אומן .

 המתכון המדוקדק של הסרט התבסס על פילוסופיה מסויימת, וכוונה אולי לצופה מסויים.

 ואילו היום בעידן הצופה החתרן, טשטוש הגבולות ובינתחומיות, חלוקה זו אינה מתאימה עוד, למשל השימוש ב"רדי מייד" שהוא מעשה אומן , אם זה מוצר תעשייתי סדרתי, או יצירה של העתק המוצר דוגמת עבודותיו של וורהול, הופכים את האומן חזרה לאמן, ואפילו לאמן-על...

אם כן, מהי אמנות היום ומיהו אמן ומיהו צרכן אמנות?

אשמח אם תשובי ותכתבי עוד תובנות מעניינות.

צטט: A_Erez 2009-04-02 20:59:05

 

מה שמעניין שלא משנה על מה ומאיפה מתחיל הדיון,

הוא תמיד יגמר אצלך בסייבר, ובזה שרק בסייבר נמצאת האמת המוחלטת..

 

 

בעצם, זה כבר לא מפתיע.

 

ארז ידידי,

 אם לא שמת לב שמאז שיש קשר כלשהו (ודיון ) ביננו הוא מתנהל (מתחיל ונגמר בסייברספייס) כפי שציינת  "רק בסייבר נמצאת האמת המוחלטת.. " בינך וביני ובין רוב החברים כאן

"בעצם, זה כבר לא מפתיע."

לוגיקה ידידי...

הנה שני ציטוטים,

"נקודת הראות של האמנות וזו של החיים שונות אפילו באמן עצמו."

"האמנות מתעופפת סביב האמת, אך בכוונה נחושה שלא להישרף. כושרה טמון בכך, שהיא מוצאת בחלל הריק והחשוך מקום שבו אפשר ללכוד בכוח את קרן האור, בלא שהיה אפשר להכיר בכך קודם לכן."

פ.קפקא. מחברות האוקטבו

אני אישית מבין זאת, כצייר, שאני מחפש פתרונות בציור. כמו לפתור משוואה מתמטית. המעניין זה שלפעמים הפתרונות מופיעות יש מאין רוצה לומר מעשה נכון. לפעמים אין שליטה על היד והיא מונעת מתוך האמון שבין הצייר והציור.

ככה זה אצלי. סופר נסחף לכתיבה, בהיסחפות על ידי אמון יכולות לקרות "טעויות" ופה היופי מתגלה - הגיוון, המשוואה הבאה לפתרון.

צטט: michalla 1713 2009-04-02 20:24:45

אבי בהתיחסותי לפוסט  אני בהחלט חושבת שאומנות שהיא טכנאות העתקה מצילום היא סוג של העתקה ולא יצירת אומנות של אמן שבעזרת דמיון רב יוצר יצירה עצמאית שלו וכמובן שיש השפעות סוביוקטיביות שמשפיעות על היצירה..

באופן אישי אני רוצה לציין שיש לי עבודה כאן של פול-גוגן שניסיתי להעתיק בשיעור אומנות הראשון וממש לא הצלחתי להעתיק את הפרטים במדויק  האף יצא אחר לגמרי. אבל המטרה היתה גוגן ולכן היא קרויה פול-גוגן.

המורה שלי לאומנות אמר לכיתה  שיש את אלה שמעתיקים מצילום,ויוצא להם בדיוק בדיוק כמו בצילום לכאורה המטרה הושגה,

ויש את האומנים שיש להם אמירה אישית שלהם ובניגוד למה שהיה מקובל בעבר ציורי דיוקנאות מרהיבים של מלכים ונסיכים ומשתה סביב לשולחן עמוס כול-טוב,כולל ציור האוכל במדויק.אלו עבודות מדהימות עד ימינו,אבל האומנות משתנה עם הזמן או עם התקופה.

 באופן אישי אני במוזיאון אתבונן ביצירות ואשתהה אני לא פוסלת אומנות אלא מקבלת אותה כפי שהיא. באהבה ובפתיחות כיוון שצריך ראש פתוח וכישרון אישי להעלות יצירה בקו-צבע-וטקסטורות.

בהצלחה לכולם

מיכאלה 1713

אמנית-אבסטרקט

הי מיכאלה תודה עך תגובתך,

כאשר גוגן יצר את ציוריו זה היה חדש ומזעזע אולי לחלק מהאנשים, היום זהו מבט נאיבי אולי, העין שלנו רגילה לחידושים וגרויים בסדרי גודל אחרים...

להעתיק היום את מה שחידש גוגן לפני יותר ממאה שנים, הוא לדעתי מעשה אנכרטניסטי...

אולי טוב כתרגיל כתה.

הרי היום בהאיטי יש אינטרנט, והאקזוטיקה שלהם "הרחוקה" היא אצלי בסלון בזמן אמת ... ולהפך.

אולי מעשה חלוצי נוסח גוגן הוא "לנסוע" לרשת ולצייר את מראותיה...

ראינו כאן כמה דוגמאות נהדרות של ציורי שמן ורישומים בהשפעת האינטרנט.

הידע על העולם של כול אחד היום ממקם פריזמה (פילטר), אל מול ציורי העבר, הם נראים לנו שונים מאשר נראו לנו לפני עשור, או לאבותינו לפני 50 שנה...

צטט: avimedia 2009-04-02 21:39:35

צטט: halinka 2009-04-02 20:48:20

אבי, הנושא שהעלת מורכב הרבה יותר ממה שבא לידי ביטוי בדיון כאן. אם נקודת המוצא שלך היא הסרט של גרינוויי, אני מצפה שההתיחסות תהיה אכן לסרט, וסרט על פי מבנה עשייתו לא יכול להתבצע מתוך עוורון אלא מתוך תכנון מדוקדק על מנת ללכוד את הצופה ולרכוש את ההענות שלו, ואת זה לא ניתן לעשות בעוורון. אני בטוחה שחלקים בסרט נבעו  מתוך תת ההכרה אבל אז מגיע האומן ומפרש את האמן ומייצר מוצר שניתן להענות לו.

אם הכוונה שלך בדיון היא התובנות שהסרט מביא לעשיית האמנות, הדיון כפי שהוא, ראוי הרבה יותר.

תודה על הנושא המרתק. אקדיש לו עוד מעט מחשבה ואולי עוד אשוב

לאה

 

תודה לאה על דבריך,

כפי ששמת לב, אני לרוב משתמש במובאות שונות מתחומים שונים, ומשליך אותם אל עולם האמנות המעסיק אותי. הסרט של גרינווי משקף פאן אחד של ראייה אמנותית המגדירה מיהו אמן ומיהו אומן .

 המתכון המדוקדק של הסרט התבסס על פילוסופיה מסויימת, וכוונה אולי לצופה מסויים.

 ואילו היום בעידן הצופה החתרן, טשטוש הגבולות ובינתחומיות, חלוקה זו אינה מתאימה עוד, למשל השימוש ב"רדי מייד" שהוא מעשה אומן , אם זה מוצר תעשייתי סדרתי, או יצירה של העתק המוצר דוגמת עבודותיו של וורהול, הופכים את האומן חזרה לאמן, ואפילו לאמן-על...

אם כן, מהי אמנות היום ומיהו אמן ומיהו צרכן אמנות?

אשמח אם תשובי ותכתבי עוד תובנות מעניינות.

 

 

אבי, הידע שלי באמנות פלסטית אינו גדול מספיק על מנת להתפלמס בתחום, גם לימודי האמנות שלי, כבר כתבתי לך מצומצמים ביותר. תחומי הכתיבה השונים הם המעסיקים אותי יותר וכאן החלוקה בין האמן לאומן כנראה הרבה יותר מאוזנת, אם אתה רוצה הענות של קהל. קיימות בדיקות ומדידות מדוייקות על הסיבולת של קהל. הסרט שהבאתי לדיון הקודם שלך, "כלב אנדלוזי" אינו קל לצפיה והוא אמנות טהורה! אולם הקהל מתקשה להענות לו. אספר לך אנקדוטה קצרה מתקופת לימודי הקולנוע שלי. כל תסריטאי מתחיל מקבל את המידע שקהל מוכן לתת לסרט בו הוא צופה עד 15 דקות של ספק, אחר כך הוא מתחיל לנוע בחוסר סבלנות על מושבו.  במהלך לימודי הקולנוע, הלכתי עם חבר ללימודים לצפות בסרטו האחרון של אקירה קורסוואה - חלומות. להפתעתי אולם הקולנוע היה מלא! החלפנו מבטים חברי ואני והמשכנו להנות מהסרט המופלא הזה. כעבור כעשר דקות החלה התגנבות יחדידים מן האולם ותוך חמש דקות נוספות נשארנו חמישה אנשים באולם. כאשר יצאנו, לאחר שצפינו בסרט מדהים, התבררה לנו הסיבה לנהירה ההמונית החוצה. שבוע אחרי כן הייה אמור לעלות על המסך סרט הפעולה האלים מאוד "ניקיטה" ואנשים טעו ובאו שבוע לפני הזמן, ובדיוק כפי שלמדנו שבועיים לפני כן, תוך רבע שעה אנשים הסתלקו. גם בתחום הכתיבה הספרותית והכתיבה לתיאטרון, החלקים של האומן הם חלקים נכבדים ואי אפשר לזלזל בהם. ישנם דברים אותם פשוט צריך לדעת אם אתה רוצה מינימום של קומוניקציה!

תודה אבי, לא יכולה להככב בגין קללת 24 השעות.

לאה

היי אבי

נראה לי כאמנית

עדיף

חרשות לרעשים והסחות

ועיניים סגורות לרווחה

דניאלה