עוד לפני שלושת שנותיו הראשונות של הילד הוא כבר סייבורג...

אמו נכנסה להריון בהפריה חוץ גופית, הייתה במעקב צמוד של מוניטורים אלקטרוניים במהלך ההריון. הלידה היא לידת מכשירים וחומרים מהונדסים ואפידוראליים...

לאחר לידת המלקחיים, הולד מוכנס לאינקובטור והופך ל"אדם מכונה". מוחדרים לגופו חומרים (חיסונים) שאינם "טבעיים", בלעדיהם הוא לא ישרוד בטבע!

בביתו הוא מוצמד לביביסיטר אלקטרוני המנטר את תיפקודיו, ומקרבו להוריו המודאגים, הוא בוהה באנציקלופדיה ואוניברסיטה של פישר פרייז המסתובבים מעל למיטתו,ומשדרים אליו קולות ומראות מבוקרי מיקרופרוססור... טלוויזיה ומחשב לגיל הרך הם ביבי סיטרים  ועזרים נפוצים...

למעשה כול אובייקט שתבחר מסביבתו הוא תוצר מכונה המופעלת במחשב, אפילו הוריו לא יכולים בלי זה :-)

גם אם מאד נתאמץ שהסביבה תיראה "טבעית" היא לא כזו, כולל המזון המהונדס, המים המטופלים והבגדים הסינטטיים...

אתה לא יכול למחוק אותם(גאדג'טים) לאחר שהתרגלת אליהם, ולו מהסיבה שתפספס את שיחת הטלפון מבית הספר של הילד...

 

צטט: udi.s 2009-04-05 10:18:26

האינטרנט כמקום הנאה (אבימדיה), הנאה שהופכת לסבל(צחי-לקאן).

אני לא פסיכולוג ולא מתיימר להיות ברסמכא, דעתי האישית, האינטואיטיבית היא, שכיוון שתינוק שנולד לא נחשף לאינטרנט, אלא להוריו הפיסיים האמיתיים,(שום סייבורג לא יגדל אותו) וכיוון שבשלש השנים הראשונות  של אדם ניטבעים תבניות האופי העיקריות של חייו, לא ניראה לי שמקור העונג והסבל העיקרי של אדם יהיה האינטרנט.

ידיעה על טבח עם ברואנדה שקראתי באינטרנט/עיתון/טלביזיה, גורמת לי פחות סבל ודאגה, (עם כל הצער והאמפטיה שיש לי לאנשים שחיים שם). מטלפון מחובש בית הספר שמספר לי שהילד נפל וצריך לקחת אותו למיון. וגורמת לי לפעולה מיידית.

הקשרים הפיסיים הראשוניים עם בני מיננו, הם הקשרים החשובים החזקים והמשפיעים. 

אפשר לתחזק אותם בטלפון באינטרנט בדואר, אלו רק אמצעי תקשורת.  

מחקתי אותכם כמו שראושנברג מחק את דה קונינג. שוב, סתם בשביל ההנאה שבעניין.

-

- 

צטט: avimedia 2009-04-04 21:52:26

צטט: צחי כ 2009-04-04 20:07:17

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-

-------------------------------------------------------------------------------

ההגדרה שלך את הסייבורג גמישה ורחבה מידי, גם אבן שמכים בה על אגוז כדי לפצחו היא המשך חיצוני של הגוף. ולפיכך כל שימפנזה שמפוצץ אגוזים הוא גם סייבורג.

חיבת להיות תלות שבלעדיה לא מתקיימים חיים כדי שתהיה הגדרה מינימלית של סייבורג, אולי אדם עם קוצב לב זה איזה מינימום אולימפי.

אדם עם שן זהב, לא נחשב.

-

-

 

צטט: avimedia 2009-04-05 12:46:27

עוד לפני שלושת שנותיו הראשונות של הילד הוא כבר סייבורג...

אמו נכנסה להריון בהפריה חוץ גופית, הייתה במעקב צמוד של מוניטורים אלקטרוניים במהלך ההריון. הלידה היא לידת מכשירים וחומרים מהונדסים ואפידוראליים...

אודי,

ללא ההפריה החוץ גופית לא היו חיים,

כך גם ללא חיסונים, אינקובטור, מוניטור, וכול אחד מהפריטים ברשימה, לא רק אלה המושתלים בגופנו...

אכן שימפנזה מתקרבת מבחינה זו לאדם - שימוש בכלים...

אגב גם היא ניזונה ממזון מהונדס...

 

צטט: udi.s 2009-04-05 13:42:08

ההגדרה שלך את הסייבורג גמישה ורחבה מידי, גם אבן שמכים בה על אגוז כדי לפצחו היא המשך חיצוני של הגוף. ולפיכך כל שימפנזה שמפוצץ אגוזים הוא גם סייבורג.

חיבת להיות תלות שבלעדיה לא מתקיימים חיים כדי שתהיה הגדרה מינימלית של סייבורג, אולי אדם עם קוצב לב זה איזה מינימום אולימפי.

אדם עם שן זהב, לא נחשב.

-

-

 

צטט: avimedia 2009-04-05 12:46:27

עוד לפני שלושת שנותיו הראשונות של הילד הוא כבר סייבורג...

אמו נכנסה להריון בהפריה חוץ גופית, הייתה במעקב צמוד של מוניטורים אלקטרוניים במהלך ההריון. הלידה היא לידת מכשירים וחומרים מהונדסים ואפידוראליים...

צטט: צחי כ 2009-04-04 19:02:49

 

ערב טוב אבי ושבוע טוב

 

ובכן השאלה המרכזית כאן, אם העלת את לאקאן היא - היכן החוק?. היכן "שם האב" ו"קול האם".

 

האם יתכן מצב וזו שאלה חשובה לטעמי - שזרוע החוק שלטון החוק וואט אבר - שם האב וקול האם באחר הגדול - האם הם יתכנו בווירטואל? האם הוירטואל יכול להיות חלק מהממשי.

 

לטעמי כן.

 

האם יש כאן איווי לידע - ברור

 

האם יש כאן ג'ואסאנס - לא כל כך ברור כמו בעולם הממשי קונקרטי שלא קשור באינטרנט.

אגב אם תקרא את הפרלקס של ז'יז'ק הוא עוסק במה שאתה כותב- הוא עוסק במיקום של שם האב ומיקום האות והוא טוען שיש חיץ ויש פרלקס. ביו טיובים שלי אני מקריא קטע שבו הוא לוקח מברגסון ומנסה ליצור פולמוס על מיקום הסדר הסימבולי - האם הוא ממוקם במרחב במקום אחד.

אני חושב שזה לא משנה כל עוד יש קשר - אני בא מהגל ומלאני קליין - יחסי אובייקט.

 

אגב, וזה חשוב מאוד - אתה יצרת אצלי שאלה מאוד לא ברורה לגבי ז'יז'ק - הפרלקס מדבר על הדיאלקטיקה שבין הרווח או החיץ לבין הפרלקס - שזה מבט למספר אופנויות במקביל. כרגע, אני לא מבין במה שונה המבנה של סלבוי לבין הדיאלקטיקה של מלאני קליין. והאמת לא נראה לי שיש לי את מי לשאול.

 

אם כתבתי במברקים סליחה אבל גם ככה זה כל כך רחוק מאמנות. אגב אם מישהו ממי שקורא לא הבין משהו - הוא מוזמן לשאול. אם מבינים את מה שכתבתי כשטויות או ג'יבריש - חבל

 

כל טוב

 

חג שמח

הי צחי

צחי חשבתי על שם האב ואינטרנט, וגם על תמר גטר והנסיון שלה להשאיר תיעוד אחריה.

והנה אני מתעד את חיי בווידאו ברשת מדוע?

נזכרתי בסרט "בליד ראנר" וברפליקנטים, הסייבורגים המשוכללים שהשתילו להם זיכרונות באמצעות תמונות, בהם כביגול הם יחד הוריהם (פיקציה). אין יותר אפשרות להבדיל בין המציאותי לדמניוני. אהובתו הסייבורגית רחל של גיבור הסרט דקארט משכנעת אותו באמצעות הצילום הישן עם אמא שלה (שם האם) שהיא אנושית. היא מנסה להוכיח שהייתה קיימת בעבר! 

לילה טוב אבי,

לאקאן החל את כל הקריירה הפסיכואנליטית שלו בפירסום הדיסרטאציה שלו לגבי שלב המראה. טכלס מה הוא גילה - שהממשי קשור בגוף. כן, בגוף שלנו זה שאתה מפעיל ופועל עליך. אתה מביא את המועקה של בלייד ראנר. אני ראיתי אותו כשהוא יצא והייתי ילד - לא זוכר הרבה. אבל אתן לך דוגמה לסרט שימחיש לך את טענתי - יצא בשנות נדמה לי 2000 הסרט "ממנטו" סרט ניפלא שעוסק במישרין בגוף.

בסרט יש מגוון התרחשויות בגוף ובזיכרון. הגיבור האומלל לא זוכר. הוא סובל מאמנזייה קשה. ומה הוא עושה - מקעקע משפטים על גופו כדי לזכור. שלב המראה אומר דבר כזה - התינוק שנולד לומד להכיר את גופו דרך המבט על גופה של אימו. הוא נמצא במצב של מועקה ומצב של קושי ולמה. הוא רואה איך גופה של האם זז במהירות ויש לה שליטה נהדרת על התנועה. התינוק לעומת זאת, מוגבל בתנועתו. הוא בקושי יכול לזוז. לקאן טען שזה יותר תיסכול אצל התינוק והוא מבין שגופו הוא שבור - פרגמנטטיבי - ואז לאקאן פיתח את הסדרים - סימבולי- ממשי דמיוני- מיתוך אותה מצוקה.

ולמה אני כותב זאת. צריך להבין את הייסודות- הזיכרון הוא אבן יסוד. הניסיונות שלך כמו עם האינקובטור וכל הסייברספייס טובים למען ניזהר מעולם שכולו מטריקס. אצל התינוק יש מאבק וגם אצל האדם הבוגר - אנו לעולם לא יכולים להרגיש כל דבר בחושינו הקשב שלנו נע בין הסימבולי לבין הממשי לבין הדמיוני. אם אתה נותן הרצאה בטכניון על פיזיקה ואתה שקוע בסימבולי - לא תרגיש בכלל את הבושם שהנחת.

למה אני קורע והורס בדים - אני בא ממקום של הגוף המשוסע - אני רוצה לומר - תיזכרו יש לכם גם גוף משוסע וגם שלם. הרי אם אני אתרגם זאת ליצירה הריאליסטית - הריאליזם עוסק בגוף המושלם או נניח הרנסאנס - הגוף הוא מושלם. וכך ניראית בר רפאלי. אבל זו פיקציה כי תכלס יושב לנו עמוק בלא מודע מבנה אשר מביע את תיסכול התינוק מכך שהוא קטוע ומשוסע.

לכן כדאי לראות את הסרט הניפלא "ממנטו" שעוסק בזאת. למה אני צמוד לאבסטרקט ולכל קריעות הבדים - מיתוך אג'נדה - וזה כתוב שחור על גבי לבן ב ARTDOXA אני עוסק ב SCHIZO-BODY שזה בדיוק הפרגמנטצייה של הגוף שלנו בינקותינו - והרצון להדחיקה כהולדת סימפטום.

אמשיך קצת על הסימפטום היחסית חדש בחברה המערבית - המאבק למען איכות הסביבה. ז'יז'ק - מיודעינו- קורא למאבק למען איכות הסביבה סוג של סימפטום - במקום לדאוג לאדם ולתרבות אנחנו משקיעים באופן אובססיבי ב-"ניקיון הסביבתי". זה לגיטימי אבל במידה. אם אני דואג אך ורק לאיכות הסביבה אני מתרחק מהגוף שלי ומהצורך שלי במה שהוא מכנה - הגועל. האדם הוא יצור שבטיבעו הוא הרסני מצד אחד ובעל רצון עז לחיות חיי נצח. נניח שזו הדיכוטומייה למרות שאפשר לנסחה טוב יותר. אבל אם הוא הרסני - צריך לתת לו מקומות להיות הרסני. גם כאן כשאנו פוגעים אחד בשני זה נובע מאותה תבנית ראשונית - אנו צועקים מהלא מודע שהגוף שלנו מפורק.

אני לא אומר שלא צריך לזהם את כל העולם אבל אדם צריך להיות גם הרסני לגבי הסביבה. נכון, יש סובלימציה וההרסניות שלנו באה לידי ביטוי בסקס - נניח נשיכת פיטמה, צביטה אבל גם בנניח רודנות של מנכ"ל.

אני מבטא את הניגוד לאיכות הסביבה באותם ניילונים שקשרתי ל"גוף" היצירה - אני אומר - תן לעצמך את החופש להרסנות במידה. תשתמש בניילון - זה ביטוי להיותך קודם כל אדם אח"כ תדאג לסביבה. ותדאג לסביבה אבל שיופחת הסימפטום לניקיון אבססיבי. אגב, לגבי סוגיית הניילון, סלבוי ממשיך עם האובססיה לקונדומים אבל לי אישית קשה עם זה לאור העובדה שזה כבר קשור לגוף. AIDS זה מגיפה והיא פוגעת בגוף.

חשבתי לקנות קופסאת קונדומים ולהרכיב את הבד הקרוע עם קונדומים- אבל זה נוגד את האג'נדה שלי. אולי אני טועה אבל זו הרגשתי.

לא העליתי את היצירה לכאן - כל הסידרה ב ART DOXA.

הבעייה שאנשים לא מבינים את הקונספט מאחורי הסידרה הזו - לכן אני מפספס...

חג שמח

צטט: צחי כ 2009-04-06 00:28:41

לילה טוב אבי,

 

לאקאן החל את כל הקריירה הפסיכואנליטית שלו בפירסום הדיסרטאציה שלו לגבי שלב המראה. טכלס מה הוא גילה - שהממשי קשור בגוף. כן, בגוף שלנו זה שאתה מפעיל ופועל עליך. אתה מביא את המועקה של בלייד ראנר. אני ראיתי אותו כשהוא יצא והייתי ילד - לא זוכר הרבה. אבל אתן לך דוגמה לסרט שימחיש לך את טענתי - יצא בשנות נדמה לי 2000 הסרט "ממנטו" סרט ניפלא שעוסק במישרין בגוף.

 

בסרט יש מגוון התרחשויות בגוף ובזיכרון. הגיבור האומלל לא זוכר. הוא סובל מאמנזייה קשה. ומה הוא עושה - מקעקע משפטים על גופו כדי לזכור. שלב המראה אומר דבר כזה - התינוק שנולד לומד להכיר את גופו דרך המבט על גופה של אימו. הוא נמצא במצב של מועקה ומצב של קושי ולמה. הוא רואה איך גופה של האם זז במהירות ויש לה שליטה נהדרת על התנועה. התינוק לעומת זאת, מוגבל בתנועתו. הוא בקושי יכול לזוז. לקאן טען שזה יותר תיסכול אצל התינוק והוא מבין שגופו הוא שבור - פרגמנטטיבי - ואז לאקאן פיתח את הסדרים - סימבולי- ממשי דמיוני- מיתוך אותה מצוקה.

 

ולמה אני כותב זאת. צריך להבין את הייסודות- הזיכרון הוא אבן יסוד. הניסיונות שלך כמו עם האינקובטור וכל הסייברספייס טובים למען ניזהר מעולם שכולו מטריקס. אצל התינוק יש מאבק וגם אצל האדם הבוגר - אנו לעולם לא יכולים להרגיש כל דבר בחושינו הקשב שלנו נע בין הסימבולי לבין הממשי לבין הדמיוני. אם אתה נותן הרצאה בטכניון על פיזיקה ואתה שקוע בסימבולי - לא תרגיש בכלל את הבושם שהנחת.

 

למה אני קורע והורס בדים - אני בא ממקום של הגוף המשוסע - אני רוצה לומר - תיזכרו יש לכם גם גוף משוסע וגם שלם. הרי אם אני אתרגם זאת ליצירה הריאליסטית - הריאליזם עוסק בגוף המושלם או נניח הרנסאנס - הגוף הוא מושלם. וכך ניראית בר רפאלי. אבל זו פיקציה כי תכלס יושב לנו עמוק בלא מודע מבנה אשר מביע את תיסכול התינוק מכך שהוא קטוע ומשוסע.

 

לכן כדאי לראות את הסרט הניפלא "ממנטו" שעוסק בזאת. למה אני צמוד לאבסטרקט ולכל קריעות הבדים - מיתוך אג'נדה - וזה כתוב שחור על גבי לבן ב ARTDOXA אני עוסק ב SCHIZO-BODY שזה בדיוק הפרגמנטצייה של הגוף שלנו בינקותינו - והרצון להדחיקה כהולדת סימפטום.

 

אמשיך קצת על הסימפטום היחסית חדש בחברה המערבית - המאבק למען איכות הסביבה. ז'יז'ק - מיודעינו- קורא למאבק למען איכות הסביבה סוג של סימפטום - במקום לדאוג לאדם ולתרבות אנחנו משקיעים באופן אובססיבי ב-"ניקיון הסביבתי". זה לגיטימי אבל במידה. אם אני דואג אך ורק לאיכות הסביבה אני מתרחק מהגוף שלי ומהצורך שלי במה שהוא מכנה - הגועל. האדם הוא יצור שבטיבעו הוא הרסני מצד אחד ובעל רצון עז לחיות חיי נצח. נניח שזו הדיכוטומייה למרות שאפשר לנסחה טוב יותר. אבל אם הוא הרסני - צריך לתת לו מקומות להיות הרסני. גם כאן כשאנו פוגעים אחד בשני זה נובע מאותה תבנית ראשונית - אנו צועקים מהלא מודע שהגוף שלנו מפורק.

 

אני לא אומר שלא צריך לזהם את כל העולם אבל אדם צריך להיות גם הרסני לגבי הסביבה. נכון, יש סובלימציה וההרסניות שלנו באה לידי ביטוי בסקס - נניח נשיכת פיטמה, צביטה אבל גם בנניח רודנות של מנכ"ל.

 

אני מבטא את הניגוד לאיכות הסביבה באותם ניילונים שקשרתי ל"גוף" היצירה - אני אומר - תן לעצמך את החופש להרסנות במידה. תשתמש בניילון - זה ביטוי להיותך קודם כל אדם אח"כ תדאג לסביבה. ותדאג לסביבה אבל שיופחת הסימפטום לניקיון אבססיבי. אגב, לגבי סוגיית הניילון, סלבוי ממשיך עם האובססיה לקונדומים אבל לי אישית קשה עם זה לאור העובדה שזה כבר קשור לגוף. AIDS זה מגיפה והיא פוגעת בגוף.

 

חשבתי לקנות קופסאת קונדומים ולהרכיב את הבד הקרוע עם קונדומים- אבל זה נוגד את האג'נדה שלי. אולי אני טועה אבל זו הרגשתי.

 

לא העליתי את היצירה לכאן - כל הסידרה ב ART DOXA.

 

הבעייה שאנשים לא מבינים את הקונספט מאחורי הסידרה הזו - לכן אני מפספס...

 

חג שמח

צחי,

אני צריך לעכל את מה שכתבת כאן!

הרבה מאד חומר חשוב למחשבה בכלל, וההקשר ליצירה שלך בפרט...

אחזור.

חג שמח גם לך :-)

צטט: צחי כ 2009-04-06 00:28:41

לילה טוב אבי,

 

לאקאן החל את כל הקריירה הפסיכואנליטית שלו בפירסום הדיסרטאציה שלו לגבי שלב המראה. טכלס מה הוא גילה - שהממשי קשור בגוף. כן, בגוף שלנו זה שאתה מפעיל ופועל עליך. אתה מביא את המועקה של בלייד ראנר. אני ראיתי אותו כשהוא יצא והייתי ילד - לא זוכר הרבה. אבל אתן לך דוגמה לסרט שימחיש לך את טענתי - יצא בשנות נדמה לי 2000 הסרט "ממנטו" סרט ניפלא שעוסק במישרין בגוף.

 

בסרט יש מגוון התרחשויות בגוף ובזיכרון. הגיבור האומלל לא זוכר. הוא סובל מאמנזייה קשה. ומה הוא עושה - מקעקע משפטים על גופו כדי לזכור. שלב המראה אומר דבר כזה - התינוק שנולד לומד להכיר את גופו דרך המבט על גופה של אימו. הוא נמצא במצב של מועקה ומצב של קושי ולמה. הוא רואה איך גופה של האם זז במהירות ויש לה שליטה נהדרת על התנועה. התינוק לעומת זאת, מוגבל בתנועתו. הוא בקושי יכול לזוז. לקאן טען שזה יותר תיסכול אצל התינוק והוא מבין שגופו הוא שבור - פרגמנטטיבי - ואז לאקאן פיתח את הסדרים - סימבולי- ממשי דמיוני- מיתוך אותה מצוקה.

 

צחי, מאוד מעניינים ההסברים שלך לגבי הבד הקרוע ביצירותיך, אך אני לא מבינה את שלב "המראה". התינוק לא תופס את העולם כמונו, ומבחינתו אין הוא ואין אחר, אין חוץ ואין פנים. הוא לא יכול לראות את תנועותיה של אימו ולחשוב עליהן. הוא יודע אם טוב לו בגוף או רע לו.

יכול להיות שבקריעת הבד יש בדיקה של פנים/ חוץ ושל אני/ הם, חוץ מהאמירה של שסוע/ שלם?

צטט: מ.י.כ.ל. 2009-04-06 10:38:54

צטט: צחי כ 2009-04-06 00:28:41

לילה טוב אבי,

 

לאקאן החל את כל הקריירה הפסיכואנליטית שלו בפירסום הדיסרטאציה שלו לגבי שלב המראה. טכלס מה הוא גילה - שהממשי קשור בגוף. כן, בגוף שלנו זה שאתה מפעיל ופועל עליך. אתה מביא את המועקה של בלייד ראנר. אני ראיתי אותו כשהוא יצא והייתי ילד - לא זוכר הרבה. אבל אתן לך דוגמה לסרט שימחיש לך את טענתי - יצא בשנות נדמה לי 2000 הסרט "ממנטו" סרט ניפלא שעוסק במישרין בגוף.

 

בסרט יש מגוון התרחשויות בגוף ובזיכרון. הגיבור האומלל לא זוכר. הוא סובל מאמנזייה קשה. ומה הוא עושה - מקעקע משפטים על גופו כדי לזכור. שלב המראה אומר דבר כזה - התינוק שנולד לומד להכיר את גופו דרך המבט על גופה של אימו. הוא נמצא במצב של מועקה ומצב של קושי ולמה. הוא רואה איך גופה של האם זז במהירות ויש לה שליטה נהדרת על התנועה. התינוק לעומת זאת, מוגבל בתנועתו. הוא בקושי יכול לזוז. לקאן טען שזה יותר תיסכול אצל התינוק והוא מבין שגופו הוא שבור - פרגמנטטיבי - ואז לאקאן פיתח את הסדרים - סימבולי- ממשי דמיוני- מיתוך אותה מצוקה.

 

צחי, מאוד מעניינים ההסברים שלך לגבי הבד הקרוע ביצירותיך, אך אני לא מבינה את שלב "המראה". התינוק לא תופס את העולם כמונו, ומבחינתו אין הוא ואין אחר, אין חוץ ואין פנים. הוא לא יכול לראות את תנועותיה של אימו ולחשוב עליהן. הוא יודע אם טוב לו בגוף או רע לו.

יכול להיות שבקריעת הבד יש בדיקה של פנים/ חוץ ושל אני/ הם, חוץ מהאמירה של שסוע/ שלם?

 

היי לילך וחג שמח

את צודקת - אומנם בהתחלה התינוק לא מופרד מאימו אבל - הוא מזהה משהו נע היטב - הוא "חושב" שזה הוא אבל הוא מרגיש את מוגבלות תנועתו. יתכן ובאת בשלב הראשון הוא רק רואה וחושב שהוא זז ולא זז

צטט: צחי כ 2009-04-06 11:11:29

צטט: מ.י.כ.ל. 2009-04-06 10:38:54

צטט: צחי כ 2009-04-06 00:28:41

לילה טוב אבי,

 

לאקאן החל את כל הקריירה הפסיכואנליטית שלו בפירסום הדיסרטאציה שלו לגבי שלב המראה. טכלס מה הוא גילה - שהממשי קשור בגוף. כן, בגוף שלנו זה שאתה מפעיל ופועל עליך. אתה מביא את המועקה של בלייד ראנר. אני ראיתי אותו כשהוא יצא והייתי ילד - לא זוכר הרבה. אבל אתן לך דוגמה לסרט שימחיש לך את טענתי - יצא בשנות נדמה לי 2000 הסרט "ממנטו" סרט ניפלא שעוסק במישרין בגוף.

 

בסרט יש מגוון התרחשויות בגוף ובזיכרון. הגיבור האומלל לא זוכר. הוא סובל מאמנזייה קשה. ומה הוא עושה - מקעקע משפטים על גופו כדי לזכור. שלב המראה אומר דבר כזה - התינוק שנולד לומד להכיר את גופו דרך המבט על גופה של אימו. הוא נמצא במצב של מועקה ומצב של קושי ולמה. הוא רואה איך גופה של האם זז במהירות ויש לה שליטה נהדרת על התנועה. התינוק לעומת זאת, מוגבל בתנועתו. הוא בקושי יכול לזוז. לקאן טען שזה יותר תיסכול אצל התינוק והוא מבין שגופו הוא שבור - פרגמנטטיבי - ואז לאקאן פיתח את הסדרים - סימבולי- ממשי דמיוני- מיתוך אותה מצוקה.

 

צחי, מאוד מעניינים ההסברים שלך לגבי הבד הקרוע ביצירותיך, אך אני לא מבינה את שלב "המראה". התינוק לא תופס את העולם כמונו, ומבחינתו אין הוא ואין אחר, אין חוץ ואין פנים. הוא לא יכול לראות את תנועותיה של אימו ולחשוב עליהן. הוא יודע אם טוב לו בגוף או רע לו.

יכול להיות שבקריעת הבד יש בדיקה של פנים/ חוץ ושל אני/ הם, חוץ מהאמירה של שסוע/ שלם?

 

 

היי לילך וחג שמח

 

את צודקת - אומנם בהתחלה התינוק לא מופרד מאימו אבל - הוא מזהה משהו נע היטב - הוא "חושב" שזה הוא אבל הוא מרגיש את מוגבלות תנועתו. יתכן ובאת בשלב הראשון הוא רק רואה וחושב שהוא זז ולא זז

הי צחי ומיכל,

חוסר היכולת של התינוק לקבוע גבולות של גופנו הפיזי, יוצרים אצלו את הבילבול אולי סוג של Psychasthenia.

אני חושב שזהו מצבו של הגולש ברשת, כאשר גופו "מתפשט" במרחב זמן, מצלמת הרשת הופכת לעיניו וכך גם היכולת להפעיל אובייקטים מרחוק. הגולש חושב שהוא מצוי שם...והוא זז.

צטט: avimedia 2009-04-06 11:52:36

צטט: צחי כ 2009-04-06 11:11:29

צטט: מ.י.כ.ל. 2009-04-06 10:38:54

צטט: צחי כ 2009-04-06 00:28:41

לילה טוב אבי,

 

לאקאן החל את כל הקריירה הפסיכואנליטית שלו בפירסום הדיסרטאציה שלו לגבי שלב המראה. טכלס מה הוא גילה - שהממשי קשור בגוף. כן, בגוף שלנו זה שאתה מפעיל ופועל עליך. אתה מביא את המועקה של בלייד ראנר. אני ראיתי אותו כשהוא יצא והייתי ילד - לא זוכר הרבה. אבל אתן לך דוגמה לסרט שימחיש לך את טענתי - יצא בשנות נדמה לי 2000 הסרט "ממנטו" סרט ניפלא שעוסק במישרין בגוף.

 

בסרט יש מגוון התרחשויות בגוף ובזיכרון. הגיבור האומלל לא זוכר. הוא סובל מאמנזייה קשה. ומה הוא עושה - מקעקע משפטים על גופו כדי לזכור. שלב המראה אומר דבר כזה - התינוק שנולד לומד להכיר את גופו דרך המבט על גופה של אימו. הוא נמצא במצב של מועקה ומצב של קושי ולמה. הוא רואה איך גופה של האם זז במהירות ויש לה שליטה נהדרת על התנועה. התינוק לעומת זאת, מוגבל בתנועתו. הוא בקושי יכול לזוז. לקאן טען שזה יותר תיסכול אצל התינוק והוא מבין שגופו הוא שבור - פרגמנטטיבי - ואז לאקאן פיתח את הסדרים - סימבולי- ממשי דמיוני- מיתוך אותה מצוקה.

 

צחי, מאוד מעניינים ההסברים שלך לגבי הבד הקרוע ביצירותיך, אך אני לא מבינה את שלב "המראה". התינוק לא תופס את העולם כמונו, ומבחינתו אין הוא ואין אחר, אין חוץ ואין פנים. הוא לא יכול לראות את תנועותיה של אימו ולחשוב עליהן. הוא יודע אם טוב לו בגוף או רע לו.

יכול להיות שבקריעת הבד יש בדיקה של פנים/ חוץ ושל אני/ הם, חוץ מהאמירה של שסוע/ שלם?

 

 

היי לילך וחג שמח

 

את צודקת - אומנם בהתחלה התינוק לא מופרד מאימו אבל - הוא מזהה משהו נע היטב - הוא "חושב" שזה הוא אבל הוא מרגיש את מוגבלות תנועתו. יתכן ובאת בשלב הראשון הוא רק רואה וחושב שהוא זז ולא זז

הי צחי ומיכל,

חוסר היכולת של התינוק לקבוע גבולות של גופנו הפיזי, יוצרים אצלו את הבילבול אולי סוג של Psychasthenia.

אני חושב שזהו מצבו של הגולש ברשת, כאשר גופו "מתפשט" במרחב זמן, מצלמת הרשת הופכת לעיניו וכך גם היכולת להפעיל אובייקטים מרחוק. הגולש חושב שהוא מצוי שם...והוא זז.

 

יש סיפור זן -

שני נזירים חוצים נהר על גשר ,

אחד אומר - "כמה טוב לדגים שם למטה"

השני אומר - "למה אתה חושב שאתה יודע אם לדגים רע או טוב?"

הראשון משיב "למה אתה חושב שאתה יודע מה אני יודע על הדגים?" 

טוב - אם אתם אומרים שכך מרגיש תינוק - אתם בטח יודעים

צטט: shby 2009-04-06 13:02:27

יש סיפור זן -

שני נזירים חוצים נהר על גשר ,

אחד אומר - "כמה טוב לדגים שם למטה"

השני אומר - "למה אתה חושב שאתה יודע אם לדגים רע או טוב?"

הראשון משיב "למה אתה חושב שאתה יודע מה אני יודע על הדגים?" 

טוב - אם אתם אומרים שכך מרגיש תינוק - אתם בטח יודעים

 

סיפור הזן הוא למעשה תאור של "מות המחבר" ודקונסטרוקציה , דהינו אין אנו יודעים בוודאות או בכלל מה התכוון המחבר האמן או האחר...

כל שנותר לנו זה הפירוש הסובייקטיבי, תלוי הרגע :-)

צטט: צחי כ 2009-04-06 00:28:41

לילה טוב אבי,

 

 

בסרט יש מגוון התרחשויות בגוף ובזיכרון. הגיבור האומלל לא זוכר. הוא סובל מאמנזייה קשה. ומה הוא עושה - מקעקע משפטים על גופו כדי לזכור. שלב המראה אומר דבר כזה - התינוק שנולד לומד להכיר את גופו דרך המבט על גופה של אימו. הוא נמצא במצב של מועקה ומצב של קושי ולמה. הוא רואה איך גופה של האם זז במהירות ויש לה שליטה נהדרת על התנועה. התינוק לעומת זאת, מוגבל בתנועתו. הוא בקושי יכול לזוז. לקאן טען שזה יותר תיסכול אצל התינוק והוא מבין שגופו הוא שבור - פרגמנטטיבי - ואז לאקאן פיתח את הסדרים - סימבולי- ממשי דמיוני- מיתוך אותה מצוקה.

 

 צחי,

כפי שהבטחתי חשבתי וחזרתי אליך...

גיבור הסרט שתיארת, הסובל מאמנזיה שאינו זוכר דבר מקעקע את גופו במידע כדי לזכור.

הסייברספייס הוא סופר-קעקוע, החורט את כל המידע שבו לתוך גופו של הגולש...

הגולש (אתה ואני) הפכו לבעלי זיכרון-על שדבר אינו נשכח או נמחק...

דוגמה לכך הוא STELARC האגדי שהתאחד עם הסייברספייס, ואין לו דבר מלבדו!

הינה וידאו של המיצג שלו...

אנו הולכים ונעשים סייבורגים כאלה, האם ושם האב, אינם ממשיים יותר, האוואטאר שלהם מוקרן בקרן לייזר לתוך הרישתית שלנו, ישירות למוח...