תוך התכתבות עם ליאור והחלפת דעות בקשר לציוריה , (תמונה בודדת מול רצף או "משך)נזכרתי בדברים שכתבה בזמנו הבימאית והאמנית Kathryn Bigelow שעברה מעשיה בתחום אמנות מושגית ליצירה קולנועית. השינוי נבע  מתחושת חוסר הסיפוק שהרגישה באותה התקופה בעולם האמנות,  כדי להתמודד עם יצירותיה הקהל  נדרש לידע מוקדם מופשט רב מדי. היא אתגרה עצמה בנסיון ליצור בתחום ייצוג שונה, שאינו דורש ידע מהסוג הזה. ברעיון ל ARTFORUM  Reality bytes היא מסבירה:

"קולנוע הוא כלי חברתי בל יאומן שאינו דורש ממך דבר פרט להקדשת מזמנך בין 20 דקות עד שעתיים. הרגשתי שקולנוע נכון יותר מבחינה פוליטית, לכן אתגרתי עצמי ליצור קולנוע שהוא נגיש אך אם זאת מודע. (מציינת שקולנוע מערב פרשנות וסקופופיליה -שאיבת סיפוק מיני מגירויים חזותיים כגון תמונות פורנוגרפיות, או התמכרות לדימוי).

הסביבה בה אנו חיים הופכת יותר ויותר מתווכת, כך גם כל התנסויותינו... התשוקה להביט, לחוות באופן עקיף- מצויה עכשיו ברעבתנות  עצומה לדימויים מיידיים. רעב זה לחוות את חייו של האחר, במקום את חייך, מתממש. זהו אסקפיזם טהור, המובנה בנו. זהו התיאובון לקולנוע".

דברים אלה מלפני 15 שנה נכונים היום ביתר שאת: ריאליטי, מדיה, וידאו, רשת...

כאן לינק לסרטה האחרון The Hurt Locker

ליאור שטיינר likush- ללא כותרת. מה דעתכם, תמונה בודדת או משך?

כאן קישור למצלמות רשת בככר טיימס ניו יורק, העוברים ושבים מודעים להיותם שחקנים בריאליטי גלובאלי בזמן אמת...

צטט: avimedia 2009-04-06 11:56:35

ציור או קולנוע?

תוך התכתבות עם ליאור והחלפת דעות בקשר לציוריה , (תמונה בודדת מול רצף או "משך)נזכרתי בדברים שכתבה בזמנו הבימאית והאמנית Kathryn Bigelow שעברה מעשיה בתחום אמנות מושגית ליצירה קולנועית. השינוי נבע  מתחושת חוסר הסיפוק שהרגישה באותה התקופה בעולם האמנות,  כדי להתמודד עם יצירותיה הקהל  נדרש לידע מוקדם מופשט רב מדי. היא אתגרה עצמה בנסיון ליצור בתחום ייצוג שונה, שאינו דורש ידע מהסוג הזה. ברעיון ל ARTFORUM  Reality bytes היא מסבירה:

 

"קולנוע הוא כלי חברתי בל יאומן שאינו דורש ממך דבר פרט להקדשת מזמנך בין 20 דקות עד שעתיים. הרגשתי שקולנוע נכון יותר מבחינה פוליטית, לכן אתגרתי עצמי ליצור קולנוע שהוא נגיש אך אם זאת מודע. (מציינת שקולנוע מערב פרשנות וסקופופיליה -שאיבת סיפוק מיני מגירויים חזותיים כגון תמונות פורנוגרפיות, או התמכרות לדימוי).

 

הסביבה בה אנו חיים הופכת יותר ויותר מתווכת, כך גם כל התנסויותינו... התשוקה להביט, לחוות באופן עקיף- מצויה עכשיו ברעבתנות  עצומה לדימויים מיידיים. רעב זה לחוות את חייו של האחר, במקום את חייך, מתממש. זהו אסקפיזם טהור, המובנה בנו. זהו התיאובון לקולנוע".

 

דברים אלה מלפני 15 שנה נכונים היום ביתר שאת: ריאליטי, מדיה, וידאו, רשת...

 

כאן לינק לסרטה האחרון The Hurt Locker

ליאור שטיינר likush- ללא כותרת. מה דעתכם, תמונה בודדת או משך?

 

כאן קישור למצלמות רשת בככר טיימס ניו יורק, העוברים ושבים מודעים להיותם שחקנים בריאליטי גלובאלי בזמן אמת...

כצלום ניראה לי הקשר בין קולנוע לצילום קלוש ביותר ,

יותר יש קשר בין צילום לציור - וקולנוע למוזיקה,

קולנוע - כמו מוזיקה - אתה לא יכול לראות את היצירה בשלמותה אלא רק חתך דו-מימדי של נושא תלת - או ארבע מימדי,

אתה לא יכול לחזור למה שמעניין אותך באזור אחר - אלא רק בזמן אחר,

אתה לא יכול (כמעט) לבחון את היצירה בו זמנית ממרחקים שונים או בעין אחת לעומת שתיים,

יותר מכך - רוב אנשי הקולנוע לא שמים גדש כלל או מספיק על התמונה הבודדת - היצאים מאוד דופן בנושא הם קובריק וקורסאווה, (בטח יש אחרים ששכחתי)

הסרט "תפוז מכני" כל תמונה היא "צילום סטילס" עם תאורה מושלמת, זויות צילום ופרספקטיבה של צילום-סטילס,

וקשה למצא סרטים כאלו,

סרטים של קורסאווה - הישנים מתאפינין בצילומים בסגנון אמנות זן, החדשים בנויין לצפיה על מסך גדול - בטלויזיה הויזואליות שלהם לא עובדת,

יוצאי דופן בנושא יחס לסטילס - סרטים מצויירי יפניים - פינוקיו, הלב, מונמינים,

כל עצירת סרט מגלה תמונת סטילס מושלמת ומוקפדת מבחינת קומפוזיציה, תאורה, הולכת עין ושילוב צבעים,

שוה ללמוד צילום וקומפוזיציה מציורים כאלו,

בנוסף - סרטים מצויירים רוסיים - כמו "קיפוד בערפל" ,

המעבר מצילום לקולנוע יכול להיות ניפלא - אם היוצר הוסיף מימד לאמנות שלו - ולא עבר כיון שלא היה מספיק טוב בה, אצל קובריק רואים את המקור הצילומי שלו ואת שליטתו בדו-מימד בנוסף הרחבתו על התלת-מימד + הקול,

אגב - מילה נוספת - צ'פלין כמובן נחשב "לגאון הגדול" - אני לא ממש מחזיק ממנו - אכן - כף של סרטים - אבל רחוקים משלמות, יש טעויות בימוי טיפשיות, הגאונות שלו כנראה יותר מתבטאת במוזיקה שכתב לסרטים ולא בסרטים עצמם, ממש לא מפליא אותי זה שלא קיבל "אוסקר" - אלא רק של כבוד,

המשמעות של זה היא גם שקולנוע - בניגוד לצילום זה לא עבודת אמן בודד, אלא יצירה משותפת - כמו מוזיקה, התוצאה תלויה בלא מעט אנשים שכולם צריכים להיות וירטואוזים,

ניראה לי שההבדל העיקרי בין קולנוען לצלם או צייר זה הנכונות לעבודה משותפת - והתחלקות בקשיים -ובתהילה 

צטט: shby 2009-04-06 12:50:25

כצלום ניראה לי הקשר בין קולנוע לצילום קלוש ביותר ,

יותר יש קשר בין צילום לציור - וקולנוע למוזיקה,

קולנוע - כמו מוזיקה - אתה לא יכול לראות את היצירה בשלמותה אלא רק חתך דו-מימדי של נושא תלת - או ארבע מימדי,

אתה לא יכול לחזור למה שמעניין אותך באזור אחר - אלא רק בזמן אחר,

אתה לא יכול (כמעט) לבחון את היצירה בו זמנית ממרחקים שונים או בעין אחת לעומת שתיים,

יותר מכך - רוב אנשי הקולנוע לא שמים גדש כלל או מספיק על התמונה הבודדת - היצאים מאוד דופן בנושא הם קובריק וקורסאווה, (בטח יש אחרים ששכחתי)

הסרט "תפוז מכני" כל תמונה היא "צילום סטילס" עם תאורה מושלמת, זויות צילום ופרספקטיבה של צילום-סטילס,

וקשה למצא סרטים כאלו,

סרטים של קורסאווה - הישנים מתאפינין בצילומים בסגנון אמנות זן, החדשים בנויין לצפיה על מסך גדול - בטלויזיה הויזואליות שלהם לא עובדת,

יוצאי דופן בנושא יחס לסטילס - סרטים מצויירי יפניים - פינוקיו, הלב, מונמינים,

כל עצירת סרט מגלה תמונת סטילס מושלמת ומוקפדת מבחינת קומפוזיציה, תאורה, הולכת עין ושילוב צבעים,

שוה ללמוד צילום וקומפוזיציה מציורים כאלו,

בנוסף - סרטים מצויירים רוסיים - כמו "קיפוד בערפל" ,

המעבר מצילום לקולנוע יכול להיות ניפלא - אם היוצר הוסיף מימד לאמנות שלו - ולא עבר כיון שלא היה מספיק טוב בה, אצל קובריק רואים את המקור הצילומי שלו ואת שליטתו בדו-מימד בנוסף הרחבתו על התלת-מימד + הקול,

אגב - מילה נוספת - צ'פלין כמובן נחשב "לגאון הגדול" - אני לא ממש מחזיק ממנו - אכן - כף של סרטים - אבל רחוקים משלמות, יש טעויות בימוי טיפשיות, הגאונות שלו כנראה יותר מתבטאת במוזיקה שכתב לסרטים ולא בסרטים עצמם, ממש לא מפליא אותי זה שלא קיבל "אוסקר" - אלא רק של כבוד,

המשמעות של זה היא גם שקולנוע - בניגוד לצילום זה לא עבודת אמן בודד, אלא יצירה משותפת - כמו מוזיקה, התוצאה תלויה בלא מעט אנשים שכולם צריכים להיות וירטואוזים,

ניראה לי שההבדל העיקרי בין קולנוען לצלם או צייר זה הנכונות לעבודה משותפת - והתחלקות בקשיים -ובתהילה 

 

שבי,

תודה שאתה מעשיר אותנו בידע שלך!

הדוגמאות נהדרות, אכן קרסאואה צייר באקוורלים את סטוריבורד של סרטיו, היה גם צייר...

השאלה הם נכון לבחון את כל הסרטים בשיטת "הקפא", ואז לבחון את איכות התמונה הבודדת?

בטלוויזיה כל פריים בודד הוא על הפנים בגלל הרזולוציה הנמוכה, ב HDTV זה הרבה יותר טוב.

בקולנוע דיגיטאלי אין את הבעיה כיוון שכל פריים מרונדר עד לפיקסל האחרון ע"י התוכנה. התוכנה אפילו מכניסה "טשטוש" כדי שתיראה "טנועה" דוגמת סרטי במטריקס...

ובכלל, בציור מאז המהפכה התעשייתית המהירות של המכונה שהאיצה את הצופה טשטשה את הפריים הבודד..

דוגמאת טרנר...

היי אבי, תודה על האיזכור.

קולנוע וציור-אני מבינה שאתה מדבר על סוג של אנימציה? כמו הצגה של "פריימים" המתחלפים במהירות ונוצרת תחושה/אשליה של תנועה? מה שכן הרבה יותר פשוט  לצלם "התרחשות" בוידיאו מאשר לצייר,הקולנוע "לוקח" את הפריים מהציור, החלון ל"מציאות"...

 ב"עורבים" סרט של קורוסאווה גיבור הסרט מתחיל את החלום במוזיאון כשהוא מתבונן בציורים של ואן-גוך,

הוא לוקח את הדברים שלו (כן-ציור וצבעים) יוצא מהפריים ובשוט הבא הוא בתוך ציור של ואנ-גוכ,

בהמשך הוא פוגש את הגיבור,המציאות הופכת ואנ-גוכית יותר ויותר...

מה שאולי מרמז שאין אובייקטיביות מושלמת.  

צטט: ליאור שטיינר likush- 2009-04-06 15:32:27

היי אבי, תודה על האיזכור.

קולנוע וציור-אני מבינה שאתה מדבר על סוג של אנימציה? כמו הצגה של "פריימים" המתחלפים במהירות ונוצרת תחושה/אשליה של תנועה? מה שכן הרבה יותר פשוט  לצלם "התרחשות" בוידיאו מאשר לצייר,הקולנוע "לוקח" את הפריים מהציור, החלון למציאות...  

 

הי ליאור,

הציור שלך הוא אקטיבי, בדומה לציור של טרנר, האוטובוס, מקבל מריחה כמיצג את הפוננציה שלו לנוע ממקום למקום, נזילות הצבע, הרחוב הסואן, משיכות המכחול ה"עצבניות" כול אלה מדברים תאוצה, ואילו הבד "קפוא", ישאר כך גם בפעם הבאה שנביט בו, ואילו הרחוב, החיים והתודעה זורמים ב"משך" שלהם...

לכן הצעתי לבדוק אפשרויות לשלב משך זה ביצירה, כדי להעצימה.

באופן טבעי זה יצריך טכנולוגיה שונה ממכחול צבע ובד...

הייתי מתחיל באנימציה פשוטה, לדגום את הציור ולעבדו בפלאש פוטושופ או פרמייר...

בשביל החוויה :-)

תודה שהושבת אותי ליד טרנר,תראה למעלה מה מצאתי.... 

נדבר על הדברים שאתה אומר אותם ,נראה לי שווה לנסות.

צטט: shby 2009-04-06 12:50:25

 

כצלום ניראה לי הקשר בין קולנוע לצילום קלוש ביותר ,

יותר יש קשר בין צילום לציור - וקולנוע למוזיקה,

קולנוע - כמו מוזיקה - אתה לא יכול לראות את היצירה בשלמותה אלא רק חתך דו-מימדי של נושא תלת - או ארבע מימדי,

אתה לא יכול לחזור למה שמעניין אותך באזור אחר - אלא רק בזמן אחר,

אתה לא יכול (כמעט) לבחון את היצירה בו זמנית ממרחקים שונים או בעין אחת לעומת שתיים,

יותר מכך - רוב אנשי הקולנוע לא שמים גדש כלל או מספיק על התמונה הבודדת - היצאים מאוד דופן בנושא הם קובריק וקורסאווה, (בטח יש אחרים ששכחתי)

הסרט "תפוז מכני" כל תמונה היא "צילום סטילס" עם תאורה מושלמת, זויות צילום ופרספקטיבה של צילום-סטילס,

וקשה למצא סרטים כאלו,

סרטים של קורסאווה - הישנים מתאפינין בצילומים בסגנון אמנות זן, החדשים בנויין לצפיה על מסך גדול - בטלויזיה הויזואליות שלהם לא עובדת,

יוצאי דופן בנושא יחס לסטילס - סרטים מצויירי יפניים - פינוקיו, הלב, מונמינים,

כל עצירת סרט מגלה תמונת סטילס מושלמת ומוקפדת מבחינת קומפוזיציה, תאורה, הולכת עין ושילוב צבעים,

שוה ללמוד צילום וקומפוזיציה מציורים כאלו,

בנוסף - סרטים מצויירים רוסיים - כמו "קיפוד בערפל" ,

המעבר מצילום לקולנוע יכול להיות ניפלא - אם היוצר הוסיף מימד לאמנות שלו - ולא עבר כיון שלא היה מספיק טוב בה, אצל קובריק רואים את המקור הצילומי שלו ואת שליטתו בדו-מימד בנוסף הרחבתו על התלת-מימד + הקול,

אגב - מילה נוספת - צ'פלין כמובן נחשב "לגאון הגדול" - אני לא ממש מחזיק ממנו - אכן - כף של סרטים - אבל רחוקים משלמות, יש טעויות בימוי טיפשיות, הגאונות שלו כנראה יותר מתבטאת במוזיקה שכתב לסרטים ולא בסרטים עצמם, ממש לא מפליא אותי זה שלא קיבל "אוסקר" - אלא רק של כבוד,

המשמעות של זה היא גם שקולנוע - בניגוד לצילום זה לא עבודת אמן בודד, אלא יצירה משותפת - כמו מוזיקה, התוצאה תלויה בלא מעט אנשים שכולם צריכים להיות וירטואוזים,

ניראה לי שההבדל העיקרי בין קולנוען לצלם או צייר זה הנכונות לעבודה משותפת - והתחלקות בקשיים -ובתהילה 

 

אני מאוד שמחה על הדיון הזה מאחר והנושא קשור להתעסקות שלי בחודשים האחרונים-ציור סצינות קולנועיות שהשאירו בי רושם חזק,

אם הבנתי נכון אותך שבי, יש סרטים בהם הסצינות מוקפדות מבחינת קומפוזציה, צבעוניות זויות צילום,אביזרים וכו ,כך שהעמקתי בסצינה שעינינה אותי ועברתי פריים פריים גיליתי עולם ומלואו -קומפוזציות מושלמות ולעומת זאת לעיתים יש סרטים או סצינות שמאוד רציתי לצייר אך כאשר התעכבתי על הסצינה גיליתי שללא הסיפור הפסקול וההקשר ,הפריים הבודד חסר עוצמה

אולי בגלל התפיסה שלה כמצוטט היא אכן במאית לא מעניינת שעושה קולנוע שלא דורש מהצופה שום דבר חוץ מזמן.

לעומת זאת, הציור של ליאור נפלא וכל השוואה עם הקולנוע של הנ"ל מיותרת ואפילו גורעת. בניגוד לה, קורסוואה הוא אמן קולנוע ולא 'קולנוען'  בלבד, והתפיסה האסתטית שלו מכילה אלמנטים ציוריים כפי שליאור הדגימה.

צטט: avimedia 2009-04-06 15:42:20

 

צטט: ליאור שטיינר likush- 2009-04-06 15:32:27

היי אבי, תודה על האיזכור.

קולנוע וציור-אני מבינה שאתה מדבר על סוג של אנימציה? כמו הצגה של "פריימים" המתחלפים במהירות ונוצרת תחושה/אשליה של תנועה? מה שכן הרבה יותר פשוט  לצלם "התרחשות" בוידיאו מאשר לצייר,הקולנוע "לוקח" את הפריים מהציור, החלון למציאות...  

 

הי ליאור,

הציור שלך הוא אקטיבי, בדומה לציור של טרנר, האוטובוס, מקבל מריחה כמיצג את הפוננציה שלו לנוע ממקום למקום, נזילות הצבע, הרחוב הסואן, משיכות המכחול ה"עצבניות" כול אלה מדברים תאוצה, ואילו הבד "קפוא", ישאר כך גם בפעם הבאה שנביט בו, ואילו הרחוב, החיים והתודעה זורמים ב"משך" שלהם...

לכן הצעתי לבדוק אפשרויות לשלב משך זה ביצירה, כדי להעצימה.

באופן טבעי זה יצריך טכנולוגיה שונה ממכחול צבע ובד...

הייתי מתחיל באנימציה פשוטה, לדגום את הציור ולעבדו בפלאש פוטושופ או פרמייר...

בשביל החוויה :-)

 

הבד אינו קפוא,

אם כבר  אז עינו של המתבונן קפואה היא.

צטט: לילהlila 2009-04-06 17:38:50

"קולנוע הוא כלי חברתי בל יאומן שאינו דורש ממך דבר פרט להקדשת מזמנך בין 20 דקות עד שעתיים"

אולי בגלל התפיסה שלה כמצוטט היא אכן במאית לא מעניינת שעושה קולנוע שלא דורש מהצופה שום דבר חוץ מזמן.

לעומת זאת, הציור של ליאור נפלא וכל השוואה עם הקולנוע של הנ"ל מיותרת ואפילו גורעת. בניגוד לה, קורסוואה הוא אמן קולנוע ולא 'קולנוען'  בלבד, והתפיסה האסתטית שלו מכילה אלמנטים ציוריים כפי שליאור הדגימה.

הי לילה,

לא הבאתי את קטרין ביגלו בגל טיב סרטיה זה עניין של טעם (זכתה בכמה פרסים), אלא בגלל המהפך שעשתה במהלך הקריירה שלה מאמנות מושגית לקולנוע, וטעוניה למהלך.

כדבריה, אכן אנו עדים היום לרעב שיש לקהל הרחב לדימויים ולאמנות המשתנה בזמן, דוגמת ריאליטי בטלוויזיה, בלוגים ברשת, וידאו צ'טים ברשת וכו'.

כול אלה מחזקים את דבריה של קטרין, שאנו רוצים לחוות את חווית האחר באמצעים מתווכים.

ברור שיש יצרני דימויים בכול הרמות והאיכויות...

מסרטוני ווידאו בסלולר:-) ועד לסופר יוצרים כמו קוראסוואה.

ביוטיוב מעלים כול יום קרוב ל 200,000 קטעי ווידאו כ-85% מהם מקוריים של הגולשים!

אפילו הטלוויזיה מציגה אותם.

דבר אחד ברור שכולם בעניין... אם זה ביצירה או בצריכה...

צטט: A_Erez 2009-04-06 17:44:43

 

 

 

הבד אינו קפוא,

אם כבר  אז עינו של המתבונן קפואה היא.

ארז,

הבד "קפוא" במובן שתוכנו אינו משתנה,

אלא אם אתה ממשיך לעבוד ולצייר עליו כול הזמן.

ברור שעינו ותודעתו של המתבונן מצויה ב"משך",

לכן מושא התבוננותו "מבקש" זאת גם.

(אנחנו רואים סרטים לא שקופיות)

אם זה היה רק הבד שעובד, היינו חוזרים לבד הריק הלבן...:-(

"התוכנה אפילו מכניסה "טשטוש" כדי שתיראה "תנועה" דוגמת סרטי במטריקס..."

זה מעניין ,

נושא הטישטוש הוא אחד הבעיות הגדולות בצילום דיגיטלי,

התמונה נראת סטרילית מידי , לעין אין במה להאחז, עקב חוסר עומק בתמונה זה כנראה יוצר "דיסוננס" ולכן במצלמות החדשות יש אפשרות להכניס "גרעיניות" כדי שהתמונה תראה "כמו של פילם" , רוב צלמי הפילם טוענים שתמונה דיגיטלית פשוט "לא נראת טוב"

זה די דומה לבעית מריחות המיכחול בציור,

הסרט "עורבים" לא היחיד שעובר ל"כניסה לציור", הראשון שראיתי בו את האפקט היה "מרי פופינס", יש בקולנוע עוד דברים ששונים לחלוטים מציור, למשל האפשרות לשינוי ויזואליות לאורך ציר הזמן, מי שזוכר למשל את "הקוסם מארץ עוץ" שמתחיל וניגמר שחל"ב - אבל כל החלום הוא בצבע,

ואם דיברנו על "התפוז המכני" - הסרט הראשון של מלקולם מקדאוול - IF - צולם בחלקו בצבע וחלקו בשחל"ב (כחול כהה אם אני זוכר טוב) רק שהיה ויכוח אם זה מטעמי "אמנות" או מטעמי חיסכון בחומר גלם צבעוני רגיש, נידמה לי שגם לפיקסו היתה "תקופה כחולה" שנוצרה עקב חוסר בצבעים אחרים,

האפשרות של התבטאות בקולנוע שלא על ציר הזמן מעניננת במיוחד למי שמכיר את האנימציה הסוביטית, שהתאפינה בחופש אומנותי מוחלט של היוצרים (עם ביקורת תכנים חזקה כמובן), ריבוי סיגנונות מבחינה אומנותי ושפע של גישות לציור הבודד - וביחוד לבעית התלת-מימד באנימציה, יורי נורשטיין (קיפוד בערפל) צייר וצילם אנימציה ידנית של 24 תמונת בשניה עם 8 שכבות עומק,

אין סרט של דיסני שבכלל מתקרב לזה,

הבכי של היוצרים הרוסיים זה שמאז תום הקומוניזם הם יכולים ליצור מה שהם רוצים מבחינת תכנים - אבל אין להם אפשרות כלכלית, ומה שעשו להם פעם השלטונות - עושה להם היום הכלכלה,

אולי כדאי להיות "משורר מפלגה" מצליח ולא אמן רעב ולא ידוע,

טולוז לוטרק דוגמא טובה לזה - ציור פירסומות - שהפכו ליצירות אומנות,

אבי מה יהיה? שוב העלית נושא נפלא ומעניין, ושב אתה עושה ממנו סלט:

1. קתרין ביגלו הייתה אמנית בינונית (אני צריך למצוא את הרפרנסס, אבל הביקורות עליה היו גרועות), שכשעברה לקולנוע, עשתה פורנוגרפיה אקלקטיציסטית - כזו היא גם הדוגמה שהבאת.

2. לציור מקום משלו: הכוח בציוריה של ליאור אינו נובע מאיזה דינמיקה סתמית של גופה (=תנועות המכחול והתזות הצבע), אלא מכך שהדינמיקה הזו עולה למדרגה של מטאפורה. לקולנוע, וידיאו וצאצאיהם - החוקיים והממזריים - ערך דומה משל עצמם, ודי!!!, אין צורך להחליף ע' בז'...

3. במקרה נודע לי ומטוב לב אני מספר: "זהות גנובה" היה הנסיון המוקדם של אנטיוני לקשור בין מערכות חזותיות, למערכות דינמיות ונרטיביות כדי ליצור מטאפורה אינסופית. ב Blow-Up, הוא כבר הופך את השאלות הללו לעיון פילוסופי בשאלות של התבוננות וראיה. קאפיש? לא המדיה הוא המסר (עם כל הכבוד - ויש כבוד - למרשל הזקן!), כי אם המסר הוא המסר!!! ואדרבא, אני מזמין אותך לדיון פתוח על השאלה הזו.