צטט: udi.s 2009-04-07 22:50:06

סצינת הסיום מהסרט "הספינה שטה" 1984 של פרדריקו פליני

העיתונאי והקרנף, שני הניצולים שטים בסירת ההצלה.

המצלמה סוגרת בזום על העיתונאי שפונה למצלמה ואומר:

"האם ידעתם שלקרנף יש חלב נפלא"

המסך מחשיך

-

-

המסך נפתח, המצלמה מתרחקת.

והצופים רואים שהעיתונאי חותר בתוך ים מפלסטיק כחול,

מאווררים עצומים מנפחים בו גלים מלאכותיים,

ובתוך אולפן ענק, מלא בתפאורה ותאורה,

פליני יושב למעלה וצועק הוראות

קאט.

אהבתי אודי!

האין זה מה שכולנו עושים כול הזמן?

Cogito Ergo Sum 3 (No 5), 2006
35x35cm
Giclee print

אם כך,

גם השלט לרחוב "שםגר" שם גר ידידי הצייר,

שאליו הזמין אותי לראות את יצירתו החדשה,

היא חלק מהיצירה,

גם ה GPS שהשתמשתי בו,

גם האוטו החביב שלי,

גם הנפיחה שנפחתי בעודי עולה במדרגות,

גם עזרא ובצרון, ששיפצו את הבניין ועשו לו חזית יפה,

כל אלה וממשלת ישראל וכמובן ל"ו הצדיקים,

כול כולם בתוך הבד הקטן,

אותו צייר,

ידידי הצייר מרחוב שמגר.

צטט: A_Erez 2009-04-08 01:49:04

אם כך,

גם השלט לרחוב "שםגר" שם גר ידידי הצייר,

שאליו הזמין אותי לראות את יצירתו החדשה,

היא חלק מהיצירה,

גם ה GPS שהשתמשתי בו,

גם האוטו החביב שלי,

גם הנפיחה שנפחתי בעודי עולה במדרגות,

גם עזרא ובצרון, ששיפצו את הבניין ועשו לו חזית יפה,

כל אלה וממשלת ישראל וכמובן ל"ו הצדיקים,

כול כולם בתוך הבד הקטן,

אותו צייר,

ידידי הצייר מרחוב שמגר.

 

 

ארז ידידי

אני רואה שמאמצי נשאו פרי!

הפנמת את המסר ההוליסטי של האמנות, היא מצויה בכול מקום ובכול זמן, עוטפת את תודעתך עד לאין סוף וחוזרת אליך.

 זה כולל את הנפיחה הקטנה שנפחת בעודך עולה במדרגות. היא לא נשארה שם בחוץ, היא נגררה אחריך אל החדר בהתייצבך מול התמונה הקטנה שצייר ידידך מרחוב שמגר. כלל הנוכחים במקום הסניפו אותה בהשתאות כחלק מה"אורה" של הציור. החוויה החושנית המשיכה אתם בתת-תודעתם ימים רבים אחרכך... הם ידעו למשיכות המכחול יש ריח! כמובן שממשלת ישראל היא חלק מהעניין, כיוון כתוצאה ממדניותה נוצר בכלל הציור הקטן כזעקה של ידידך, שגר במקום עקב טעות בניווט הGPS כאשר חיפש לשכור דירה, איך אמר בורחס "הכול קשור בכול"...

ושוב פעם אני מפנה אותך לקרא את מאמרי, הינה הסיכום של הקתדראלה האולטימטיבית :

"הסייברספייס אכן מגשים את האמרה שכל מידע אורקולי או טקסטואלי בכל מצב עובר מכל מקום לכל מקום בכל זמן. כאשר הטמעת טכנולוגיה סלולארית בארץ ומקומות אחרים בעולם עברה את 100%, דהינו בממוצע יש יותר ממכשיר סלולארי אחד פר אדם, המשמעות היא חיים בפאן-אופטיקון אלקטרוני, בו הצופה המביט מהמרכז רואה סביבו שלוחות שטוחות חובקות עולם של עצמנו." 

גם הציירים המסורתיים הבינו ששלט הרחוב הוא חלק מהאמנות שלהם (כמו הבד)...

והנה הבול שלו   סובב הרחובות, הבתים והעולם...

 ועכשיו הוא גם סובב סייברספייס :-)

ארז אתה רואה, היום לא צריך ללמוד באקדמיה אפשר שיעורים פרטיים מקוונים...

צטט: ליאור שטיינר likush- 2009-04-06 15:56:33

היי אבי, תודה על האיזכור.

קולנוע וציור-אני מבינה שאתה מדבר על סוג של אנימציה? כמו הצגה של "פריימים" המתחלפים במהירות ונוצרת תחושה/אשליה של תנועה? מה שכן הרבה יותר פשוט  לצלם "התרחשות" בוידיאו מאשר לצייר,הקולנוע "לוקח" את הפריים מהציור, החלון ל"מציאות"...

 

 ב"עורבים" סרט של קורוסאווה גיבור הסרט מתחיל את החלום במוזיאון כשהוא מתבונן בציורים של ואן-גוך,

 

 

הוא לוקח את הדברים שלו (כן-ציור וצבעים) יוצא מהפריים ובשוט הבא הוא בתוך ציור של ואנ-גוכ,

 

בהמשך הוא פוגש את הגיבור,המציאות הופכת ואנ-גוכית יותר ויותר...

 

 

 

מה שאולי מרמז שאין אובייקטיביות מושלמת.  

 

 

 

דיון זה. אם הכוונה שלך הייתה לדון רק בתחום הצר שהבאת, הכותרת הייתה חייבת להיות שונה. אי אפשר להכניס את כל הקולנוע למשבצת צרה כל כך. הרי לא תשווה את הסרט של האמנית Kathryn Bigelow לכל הקולנוע שנוצר במשך למעלה ממאה שנים! אתה טוען ש "...זהו אסקפיזם טהור, המובנה בנו. זהו התיאובון לקולנוע". אבי, נכון שהטכניקה של צילום רצף מנוצלת כרגע לשידור ריאליטי, צילומי מדיה ווידיאו אבל אתה לא יכול להשוות את הסרט המדהים "הקורבן" של הבמאי הרוסי טרקובסיקי ל"אח הגדול"! אתה לא יכול להשוות את "תותי בר" של ברגמן ל"כוכב נולד" ואתה לא יכול להאשים את כל הקולנוע  ב"אסקפיזם טהור" רק משום שהקולנוע אכן ייצר סרטים אסקפיסטיים רבים במישור המסחרי. יפה עשתה ליאור שאיזכרה את סרטו של קוראסוואה, שהוא מופת ליצירה בכללותה המשלב ציור עם עשיה קולנועית, גם את זה אתה מכניס למשבצת הזאת של ריאליטי? הדיון צריך להתמצא בכל הז'אנרים של הקולנוע בנפרד והמקום של הדיון במדיה הזו אינו המקום המתאים בגלל האופי המצומצם.

באשר להשוואה בין הסרט של  Kathryn Bigelow לבין הציור של ליאור שטיינר, גם כאן כל מדיום עומד בפני עצמו ויש לו את האמירה השלמה  והמדויקת שלה. הביטוי של הציור של ליאור בעל עוצמה בלתי רגילה ואילו סרטה (לפחות הקטע שאני צפיתי בו) הוא חזק בפני עצמו. הסרט אינו יכול להחליף את הציור של ליאור וגם לא להפך.

תודה אבי על נושא הדיון אבל הוא חייב להיות מעט יותר ממוקד. (אשוב לככב) 

צטט: halinka 2009-04-08 09:06:07

 

 

 

 

 

 

 

דיון זה. אם הכוונה שלך הייתה לדון רק בתחום הצר שהבאת, הכותרת הייתה חייבת להיות שונה. אי אפשר להכניס את כל הקולנוע למשבצת צרה כל כך. הרי לא תשווה את הסרט של האמנית Kathryn Bigelow לכל הקולנוע שנוצר במשך למעלה ממאה שנים! אתה טוען ש "...זהו אסקפיזם טהור, המובנה בנו. זהו התיאובון לקולנוע". אבי, נכון שהטכניקה של צילום רצף מנוצלת כרגע לשידור ריאליטי, צילומי מדיה ווידיאו אבל אתה לא יכול להשוות את הסרט המדהים "הקורבן" של הבמאי הרוסי טרקובסיקי ל"אח הגדול"! אתה לא יכול להשוות את "תותי בר" של ברגמן ל"כוכב נולד" ואתה לא יכול להאשים את כל הקולנוע  ב"אסקפיזם טהור" רק משום שהקולנוע אכן ייצר סרטים אסקפיסטיים רבים במישור המסחרי. יפה עשתה ליאור שאיזכרה את סרטו של קוראסוואה, שהוא מופת ליצירה בכללותה המשלב ציור עם עשיה קולנועית, גם את זה אתה מכניס למשבצת הזאת של ריאליטי? הדיון צריך להתמצא בכל הז'אנרים של הקולנוע בנפרד והמקום של הדיון במדיה הזו אינו המקום המתאים בגלל האופי המצומצם.

באשר להשוואה בין הסרט של  Kathryn Bigelow לבין הציור של ליאור שטיינר, גם כאן כל מדיום עומד בפני עצמו ויש לו את האמירה השלמה  והמדויקת שלה. הביטוי של הציור של ליאור בעל עוצמה בלתי רגילה ואילו סרטה (לפחות הקטע שאני צפיתי בו) הוא חזק בפני עצמו. הסרט אינו יכול להחליף את הציור של ליאור וגם לא להפך.

תודה אבי על נושא הדיון אבל הוא חייב להיות מעט יותר ממוקד. (אשוב לככב) 

 

 

הי לאה תודה על התגובה הנרחבת והמנומקת.

ההתייחסות שלך של לציור של ליאור לקראסוואה ואחרים היא לאובייקטים אמנותיים דיסקרטיים, אם זה ציור, שהוא מוגדר במרחב וזמן, ואם זה קולנוע, שאמנם נמשך בזמן אך הוא ליניארי, ז"א, גם עם בסרט "עורבים" יש בריקולאז' של ציור של ון גוך, יחד עם תמונות נעות של קראסאווה, תמיד, תמיד נצפה באותו הרצף...

הכוונה שלי בריאליטי, שהוא מאפשר אינטראקטיביות, דהינו הצופה הופך להיות לבמאי, והשחקן המשתמש בשידורים רב ערוציים (טלוויזיה, מחשב, סלולאר), יוצר את הקולאז' האישי שלו ממבחר החומרים הזמינים לו מהמדיה ההמונית. אין יותר "אמירה שלמה" מוגדרת ומוגמרת... האמירה נזילה ומשתנה מצופה לצופה ומרגע לרגע, גם ע"י הרשת שמתערבת בחומרים.

הסרט הדיגיטאלי אינו מחליף את התמונה, הוא בולע אותה, נוצר מדיום חדש, המשלב את כלל המרכיבים תוך יצירת "משך", שההגדרה הקרובה ביותר אליו היא "סרט", אך לא במובן המסורתי...

זהו ז'אנר חדש, בריקולאז' רב ערוצי אינטראקטיבי, בו כול אחד הוא הבמאי, המפיק והשחקן, לדוגמה BML שיצרתי... ושאר באי "יוטיוב", יוצרים את סרטיהם האישיים (200000 ביום) והם מקושרים זה לזה למופע אחד גדל גלובאלי ומתמשך... זהו "ננו קולנוע" במקום "מגה קולנוע", האימפקט המצטבר (בכל תחום חיינו) של הננו (אטומים) הוא עצום ביותר.

לדעתי זאת הכוונה בדבריה של קטרין:

צטט: avimedia 2009-04-08 09:45:14

 

אבי, התגובה שלך מאמתת את הטיעון שלי שהכותרת שלך לא מתאימה לנושא הדיון. כתוב בבקשה בריקולאז' ולא קולנוע! כיון שקולנוע זה משהו אחר לחלוטין. הקולנוע אינו בולע את התמונה, הוא מבוסס על התמונה וכל פריים של במאי מקצועי ומשובח, הוא פריים מוקפד בדיוק כמו ציור ומכיל את כל האלמנטים של ציור: תאורה, קומפוזיציה, תנועה, צבע ומה לא? כיון שבתשובה שלך אלי התיחסת לבריקולאז', אתיחס לנושא הזה, אבל רק אחרי הצהריים.

צטט: halinka 2009-04-08 09:06:07

 

 

 

 

 

 

 

דיון זה. אם הכוונה שלך הייתה לדון רק בתחום הצר שהבאת, הכותרת הייתה חייבת להיות שונה. אי אפשר להכניס את כל הקולנוע למשבצת צרה כל כך. הרי לא תשווה את הסרט של האמנית Kathryn Bigelow לכל הקולנוע שנוצר במשך למעלה ממאה שנים! אתה טוען ש "...זהו אסקפיזם טהור, המובנה בנו. זהו התיאובון לקולנוע". אבי, נכון שהטכניקה של צילום רצף מנוצלת כרגע לשידור ריאליטי, צילומי מדיה ווידיאו אבל אתה לא יכול להשוות את הסרט המדהים "הקורבן" של הבמאי הרוסי טרקובסיקי ל"אח הגדול"! אתה לא יכול להשוות את "תותי בר" של ברגמן ל"כוכב נולד" ואתה לא יכול להאשים את כל הקולנוע  ב"אסקפיזם טהור" רק משום שהקולנוע אכן ייצר סרטים אסקפיסטיים רבים במישור המסחרי. יפה עשתה ליאור שאיזכרה את סרטו של קוראסוואה, שהוא מופת ליצירה בכללותה המשלב ציור עם עשיה קולנועית, גם את זה אתה מכניס למשבצת הזאת של ריאליטי? הדיון צריך להתמצא בכל הז'אנרים של הקולנוע בנפרד והמקום של הדיון במדיה הזו אינו המקום המתאים בגלל האופי המצומצם.

באשר להשוואה בין הסרט של  Kathryn Bigelow לבין הציור של ליאור שטיינר, גם כאן כל מדיום עומד בפני עצמו ויש לו את האמירה השלמה  והמדויקת שלה. הביטוי של הציור של ליאור בעל עוצמה בלתי רגילה ואילו סרטה (לפחות הקטע שאני צפיתי בו) הוא חזק בפני עצמו. הסרט אינו יכול להחליף את הציור של ליאור וגם לא להפך.

תודה אבי על נושא הדיון אבל הוא חייב להיות מעט יותר ממוקד. (אשוב לככב) 

 

 

 

הי לאה תודה על התגובה הנרחבת והמנומקת.

 

ההתייחסות שלך של לציור של ליאור לקראסוואה ואחרים היא לאובייקטים אמנותיים דיסקרטיים, אם זה ציור, שהוא מוגדר במרחב וזמן, ואם זה קולנוע, שאמנם נמשך בזמן אך הוא ליניארי, ז"א, גם עם בסרט "עורבים" יש בריקולאז' של ציור של ון גוך, יחד עם תמונות נעות של קראסאווה, תמיד, תמיד נצפה באותו הרצף...

 

הכוונה שלי בריאליטי, שהוא מאפשר אינטראקטיביות, דהינו הצופה הופך להיות לבמאי, והשחקן המשתמש בשידורים רב ערוציים (טלוויזיה, מחשב, סלולאר), יוצר את הקולאז' האישי שלו ממבחר החומרים הזמינים לו מהמדיה ההמונית. אין יותר "אמירה שלמה" מוגדרת ומוגמרת... האמירה נזילה ומשתנה מצופה לצופה ומרגע לרגע, גם ע"י הרשת שמתערבת בחומרים.

הסרט הדיגיטאלי אינו מחליף את התמונה, הוא בולע אותה, נוצר מדיום חדש, המשלב את כלל המרכיבים תוך יצירת "משך", שההגדרה הקרובה ביותר אליו היא "סרט", אך לא במובן המסורתי...

זהו ז'אנר חדש, בריקולאז' רב ערוצי אינטראקטיבי, בו כול אחד הוא הבמאי, המפיק והשחקן, לדוגמה BML שיצרתי... ושאר באי "יוטיוב", יוצרים את סרטיהם האישיים (200000 ביום) והם מקושרים זה לזה למופע אחד גדל גלובאלי ומתמשך... זהו "ננו קולנוע" במקום "מגה קולנוע", האימפקט המצטבר (בכל תחום חיינו) של הננו (אטומים) הוא עצום ביותר.

לדעתי זאת הכוונה בדבריה של קטרין:

 "הסביבה בה אנו חיים הופכת יותר ויותר מתווכת, כך גם כל התנסויותינו... התשוקה להביט, לחוות באופן עקיף- מצויה עכשיו ברעבתנות  עצומה לדימויים מיידיים. רעב זה לחוות את חייו של האחר, במקום את חייך, מתממש. זהו אסקפיזם טהור, המובנה בנו. זהו התיאובון לקולנוע"

 

אבי,

אני משועשע שהחלטת שהדברים שאתה כותב יש להם תוקף מעבר לרצון של הקורא לקבל אותם.

בדיוק כמו שציינת, כמו באקדמיה, החליטו כמה אנשים שיש תוקף לדברים שהם אומרים,

ומאז הם תקועים שם... 

בכל מקרה,

לפי דעתי,

במידה והכל זה אמנות ואמנות זה הכל

אז יש פה איזה מילה מיותרת, או "הכל" או ""אמנות".

זכותך המלאה לחשוב כך, להאמין בזה, לטעון בעד זה וכיו"ב,

זה עדיין לא עושה את זה נכון.

באותה מידה זה גם לא עושה את זה לא נכון.

וזה מחזיר אותנו לגל והחלקיק,

"תפיל" את התוצאה להיות חלקיק, תקבל חלקיק,

"תפיל" את התוצאה להיות גל, תקבל גל.

בקשה לי אלייך,

אל תטעה לחשוב שזה שאני משתעשע בדיון איתך עושה אותך צודק או בעל סמכות. :-)

(או במילים אחרות, תרגיע... )

חג שמח

לאה,

כדי שנדבר באותם מושגים האם סרטים כמו:

Ballet mecanique (1924) Fernand Leger

 The Man With The Movie Camera Dziga Vertov 1929

Kinoautomat: One Man and his Jury 1968  Radúz Çinçera

בו הקהל הפך להיות הבמאי, מקצועי ומשובח, הקובע את מהלך העלילה...

הם בריקולאז' או קולנוע?

או לחליפין, אפילו הזיפזופ בבית מול מסך הטלוויזיה והגלישה מול המחשב אינם בימאות אישית, היוצרת רצפים כמו בדוגמאות הנ"ל?

כמובן שאם יש בידי מצלמה (והיום היא בידי כולנו) אני גם הופך לחלק מהקומפוזיציה והבריקולאז', המשודר ברשת ונצפה ע"י הכול...

אולי היום הגבול אינו קיים יותר...דקונסטרוקציה טוטאלית!

 

 

 

צטט: halinka 2009-04-08 09:55:38

צטט: avimedia 2009-04-08 09:45:14

 

אבי, התגובה שלך מאמתת את הטיעון שלי שהכותרת שלך לא מתאימה לנושא הדיון. כתוב בבקשה בריקולאז' ולא קולנוע! כיון שקולנוע זה משהו אחר לחלוטין. הקולנוע אינו בולע את התמונה, הוא מבוסס על התמונה וכל פריים של במאי מקצועי ומשובח, הוא פריים מוקפד בדיוק כמו ציור ומכיל את כל האלמנטים של ציור: תאורה, קומפוזיציה, תנועה, צבע ומה לא? כיון שבתשובה שלך אלי התיחסת לבריקולאז', אתיחס לנושא הזה, אבל רק אחרי הצהריים.

צטט: halinka 2009-04-08 09:55:38

צטט: avimedia 2009-04-08 09:45:14

 

אבי, התגובה שלך מאמתת את הטיעון שלי שהכותרת שלך לא מתאימה לנושא הדיון. כתוב בבקשה בריקולאז' ולא קולנוע! כיון שקולנוע זה משהו אחר לחלוטין. הקולנוע אינו בולע את התמונה, הוא מבוסס על התמונה וכל פריים של במאי מקצועי ומשובח, הוא פריים מוקפד בדיוק כמו ציור ומכיל את כל האלמנטים של ציור: תאורה, קומפוזיציה, תנועה, צבע ומה לא? כיון שבתשובה שלך אלי התיחסת לבריקולאז', אתיחס לנושא הזה, אבל רק אחרי הצהריים.

 לאה, שוב תודה על התגובה...

הקולנוע הוא אכן משהו שונה לחלוטין ומשתנה כול הזמן ...

ג'יל דלז מביא ב CINEMA  מתייחס  לקולנוע כפעילות  התואמת קונצפטים חדשים  הקשורות לפילוסופיה. כך גם אמנים העוסקים בציור עכשווי  מיישמים רעיונות פילוסופיים ספציפיים המתייחסים למרחב זמן כאמצעי ביטוי. באופן היסטורי החלל מתחלק לשני סוגים , "בר מישוש באמצעות העור"- שניתן לגעת בו, הוא מאכלס אובייקטים דיסקרטיים כמו תמונות ופסלים, ו"חלל אופטי" המאחד אובייקטים  ב"משך" מרחבי הניתן לצפייה.

עבור הנרי מאטיס, לדוגמה, היצירה היא אינטואיציה, דחיסה, איחוד ועצירת הזמן, תוך הינתקות מהתנאים הממשיים של הצפייה במודל.  הוא טען : "... אין אני צריך לקרב את הפנים והחוץ, שניהם מאוחדים בתחושתי". יחד  עם זאת, מאטיס היה מודע לכך כי חווית היצירה  הינה חד-פעמית ומשתנה. לדבריו היה משנה את  יצירותיו לו היה שב ויוצר אותן במקום ובזמן שונים.

יצירה מסורתית אם זה ציור פיסול או קולנוע, דוחסת חווית  מרחב וזמן דיסקרטיים, שאינם מתאימים שוב למרחב ולזמן איקלידי אחר. הצילום ניסה לפתור מגבלה זו, כאשר דחס על פריים בודד מרחב זמן של "רצף צילומי", באופן זה  אובייקט הצילום נמתח בזמן, בדומה לצילומיהם של מארי ומייברידג'. מאטיס הפעיל מנגנון דומה ודחס לציור אחד את דימוי החדר, החלון והאניה המפליגה במרחק שהפכו ל"ישות אחת" בתודעתו. הקולנוע יוצר רצף אף הוא רצך דיסקרטי כזה, יראה שוב ושוב באותו האופן, ואילו הקולנוע האינטראקטיבי משנה את הרצף בזמן אמת בהתאם לסובייקט הצופה... אין הוא מתחשב במבנה הכולל של הסרט, שהוא בסיס נתונים משתנה. לכול צופה כוח בימוי זהה לשל האחרים!

צטט: עמי 8 2009-04-06 19:03:43

אבי מה יהיה? שוב העלית נושא נפלא ומעניין, ושב אתה עושה ממנו סלט:

1. קתרין ביגלו הייתה אמנית בינונית (אני צריך למצוא את הרפרנסס, אבל הביקורות עליה היו גרועות), שכשעברה לקולנוע, עשתה פורנוגרפיה אקלקטיציסטית - כזו היא גם הדוגמה שהבאת.

2. לציור מקום משלו: הכוח בציוריה של ליאור אינו נובע מאיזה דינמיקה סתמית של גופה (=תנועות המכחול והתזות הצבע), אלא מכך שהדינמיקה הזו עולה למדרגה של מטאפורה. לקולנוע, וידיאו וצאצאיהם - החוקיים והממזריים - ערך דומה משל עצמם, ודי!!!, אין צורך להחליף ע' בז'...

3. במקרה נודע לי ומטוב לב אני מספר: "זהות גנובה" היה הנסיון המוקדם של אנטיוני לקשור בין מערכות חזותיות, למערכות דינמיות ונרטיביות כדי ליצור מטאפורה אינסופית. ב Blow-Up, הוא כבר הופך את השאלות הללו לעיון פילוסופי בשאלות של התבוננות וראיה. קאפיש? לא המדיה הוא המסר (עם כל הכבוד - ויש כבוד - למרשל הזקן!), כי אם המסר הוא המסר!!! ואדרבא, אני מזמין אותך לדיון פתוח על השאלה הזו.  

 

 

עמי, הסלט פחות מעניין אותי, אני שמחה שהזכרת את שני הסרטים של אנטוניוני. בשניהם הבמאי בוחן ומחדד את הנראה עם הנתפש. בבלאו אפ הוא מעלה לדרגה של דיון פילוסופי את הנראה והנתפס בסצינת הסיום, כאשר מתרחש משחק טניס ללא כדור אבל שומעים את החבטות בכדור הנעדר, והגיבור, הצופה במשחק, נענה לסאונד ומניע את ראשו בעקבות "הכדור" שאיננו.

לעומ זה בזהות גנובה, בסצינת הכלא אנטוניוני עושה"טריק" קולנועי מקסים ו"מאפשר" למצלמה לחדור את סורגי הכלא והוא מצלם בשוט אחד, ללא חיתוך ועריכה סצינה המתחילה כצילום מבחוץ והופכת לסצינה המצולמת בפנים, למרות שחוצצים סורגים בין המצלמה לבין פנים התא. סרט זה כבר בשם מתעמת עם שאלה פילוסיפית בנושא הזהות והוא מרחיב את הנושא שהעלה לדיון מקס פריש בספרו "אינני שטילר" שנים לפני כן. 

בשני הסרטים הוא מעלה לדיון שאלה פילוסופית, מה היא המציאות, מה מתרחש באמת ולמה התודעה שלנו נענית.

תודה עמי על איזכור שני הסרטים המקסימים והפילוסופיים האלה.

לאה  

 

צטט: halinka 2009-04-10 03:50:18

צטט: עמי 8 2009-04-06 19:03:43

אבי מה יהיה? שוב העלית נושא נפלא ומעניין, ושב אתה עושה ממנו סלט:

1. קתרין ביגלו הייתה אמנית בינונית (אני צריך למצוא את הרפרנסס, אבל הביקורות עליה היו גרועות), שכשעברה לקולנוע, עשתה פורנוגרפיה אקלקטיציסטית - כזו היא גם הדוגמה שהבאת.

2. לציור מקום משלו: הכוח בציוריה של ליאור אינו נובע מאיזה דינמיקה סתמית של גופה (=תנועות המכחול והתזות הצבע), אלא מכך שהדינמיקה הזו עולה למדרגה של מטאפורה. לקולנוע, וידיאו וצאצאיהם - החוקיים והממזריים - ערך דומה משל עצמם, ודי!!!, אין צורך להחליף ע' בז'...

3. במקרה נודע לי ומטוב לב אני מספר: "זהות גנובה" היה הנסיון המוקדם של אנטיוני לקשור בין מערכות חזותיות, למערכות דינמיות ונרטיביות כדי ליצור מטאפורה אינסופית. ב Blow-Up, הוא כבר הופך את השאלות הללו לעיון פילוסופי בשאלות של התבוננות וראיה. קאפיש? לא המדיה הוא המסר (עם כל הכבוד - ויש כבוד - למרשל הזקן!), כי אם המסר הוא המסר!!! ואדרבא, אני מזמין אותך לדיון פתוח על השאלה הזו.  

 

 

עמי, הסלט פחות מעניין אותי, אני שמחה שהזכרת את שני הסרטים של אנטוניוני. בשניהם הבמאי בוחן ומחדד את הנראה עם הנתפש. בבלאו אפ הוא מעלה לדרגה של דיון פילוסופי את הנראה והנתפס בסצינת הסיום, כאשר מתרחש משחק טניס ללא כדור אבל שומעים את החבטות בכדור הנעדר, והגיבור, הצופה במשחק, נענה לסאונד ומניע את ראשו בעקבות "הכדור" שאיננו.

לעומ זה בזהות גנובה, בסצינת הכלא אנטוניוני עושה"טריק" קולנועי מקסים ו"מאפשר" למצלמה לחדור את סורגי הכלא והוא מצלם בשוט אחד, ללא חיתוך ועריכה סצינה המתחילה כצילום מבחוץ והופכת לסצינה המצולמת בפנים, למרות שחוצצים סורגים בין המצלמה לבין פנים התא. סרט זה כבר בשם מתעמת עם שאלה פילוסיפית בנושא הזהות והוא מרחיב את הנושא שהעלה לדיון מקס פריש בספרו "אינני שטילר" שנים לפני כן. 

בשני הסרטים הוא מעלה לדיון שאלה פילוסופית, מה היא המציאות, מה מתרחש באמת ולמה התודעה שלנו נענית.

תודה עמי על איזכור שני הסרטים המקסימים והפילוסופיים האלה.

לאה  

 

 

 

לאה תודה  על ההרחבה על הסרטים!

אני מצאתי עניין בסרט "בלואפ" בקטע של ההגדלות, בו הגיבור עושה "זום אין", אמנם אנלוגי, עד שהוא מגיע לגרעיניות הבסיסית של הפילם שצילם (הפיקסלים של הרזולוציה בצילום הדיגיטאלי היום).

השאלה שנשאלת מאיזו נקודם הפיקסלים הופכים לצורה מובחנת אותה אנו מזהים ומבינים כאובייקט...

בסרט יש מידע ויש "מטה מידע" מוכמן, שרק באמצעים טכנולוגיים מכאניים ואלקטרוניים נוכל להבחין בו. עין בלתי מזויינת לא תצליח, כמו תודעה שלא מצויידת בכלים פילוסופיים לא תרד לסוף דעתו של הבמאי...

היום בסרטים שכולם דיגיטאליים המחשב הופך ל"משקפיים" המבהירים לנו את התמונות של "סופר הרזולוציה", המרכיבות אותו, וכוללות מידע רב וקריטי, אם זה משקפי תלת-ממד ואם זה משקפי מציאות מדומה, המציגות "אוברליי" של שכבות עם מידע רב...

יש דוגמאות רבות  של סרטים של מציאות מרובה  AUGMENTED REALITY.

אין ספק שסרטים כאלה יהיו מהפכה בקולנוע... הנה עוד דוגמה כאן.

צטט: avimedia 2009-04-10 11:42:01

 

אבי, כמה אני שמחה שהזכרת את הסצינה הזו מבלו אפ. הזיכרון שלי מתחיל כבר לבגוד בי, אבל אתה כאן להזכיר לי.  בסצינה זו מנסה הצלם לתחקות אחר גופה שהוא מצא (או לא) והוא מגדיל את התמונה עד שהיא מאבדת את המשמעות שלה. הדיון שסצינה זו עוררה בעולם, אם בתחום הקולנוע ואם בין הוגי דעות הייתה, היכן אכן הגבול של הטכניקה ומאיזו נקודה האמנות מאבדת את המשמעות שלה. אתה רואה אבי, אני זקוקה לך שתהיה תמיד לידי להזכיר לי את מה שהמח שלי מסרב לזכור!

תודה אבי וחג שמח

לאה

 

צטט: halinka 2009-04-10 03:50:18

צטט: עמי 8 2009-04-06 19:03:43

אבי מה יהיה? שוב העלית נושא נפלא ומעניין, ושב אתה עושה ממנו סלט:

1. קתרין ביגלו הייתה אמנית בינונית (אני צריך למצוא את הרפרנסס, אבל הביקורות עליה היו גרועות), שכשעברה לקולנוע, עשתה פורנוגרפיה אקלקטיציסטית - כזו היא גם הדוגמה שהבאת.

2. לציור מקום משלו: הכוח בציוריה של ליאור אינו נובע מאיזה דינמיקה סתמית של גופה (=תנועות המכחול והתזות הצבע), אלא מכך שהדינמיקה הזו עולה למדרגה של מטאפורה. לקולנוע, וידיאו וצאצאיהם - החוקיים והממזריים - ערך דומה משל עצמם, ודי!!!, אין צורך להחליף ע' בז'...

3. במקרה נודע לי ומטוב לב אני מספר: "זהות גנובה" היה הנסיון המוקדם של אנטיוני לקשור בין מערכות חזותיות, למערכות דינמיות ונרטיביות כדי ליצור מטאפורה אינסופית. ב Blow-Up, הוא כבר הופך את השאלות הללו לעיון פילוסופי בשאלות של התבוננות וראיה. קאפיש? לא המדיה הוא המסר (עם כל הכבוד - ויש כבוד - למרשל הזקן!), כי אם המסר הוא המסר!!! ואדרבא, אני מזמין אותך לדיון פתוח על השאלה הזו.  

 

 

עמי, הסלט פחות מעניין אותי, אני שמחה שהזכרת את שני הסרטים של אנטוניוני. בשניהם הבמאי בוחן ומחדד את הנראה עם הנתפש. בבלאו אפ הוא מעלה לדרגה של דיון פילוסופי את הנראה והנתפס בסצינת הסיום, כאשר מתרחש משחק טניס ללא כדור אבל שומעים את החבטות בכדור הנעדר, והגיבור, הצופה במשחק, נענה לסאונד ומניע את ראשו בעקבות "הכדור" שאיננו.

לעומ זה בזהות גנובה, בסצינת הכלא אנטוניוני עושה"טריק" קולנועי מקסים ו"מאפשר" למצלמה לחדור את סורגי הכלא והוא מצלם בשוט אחד, ללא חיתוך ועריכה סצינה המתחילה כצילום מבחוץ והופכת לסצינה המצולמת בפנים, למרות שחוצצים סורגים בין המצלמה לבין פנים התא. סרט זה כבר בשם מתעמת עם שאלה פילוסיפית בנושא הזהות והוא מרחיב את הנושא שהעלה לדיון מקס פריש בספרו "אינני שטילר" שנים לפני כן. 

בשני הסרטים הוא מעלה לדיון שאלה פילוסופית, מה היא המציאות, מה מתרחש באמת ולמה התודעה שלנו נענית.

תודה עמי על איזכור שני הסרטים המקסימים והפילוסופיים האלה.

לאה  

 

 

 

לאה תודה  על ההרחבה על הסרטים!

אני מצאתי עניין בסרט "בלואפ" בקטע של ההגדלות, בו הגיבור עושה "זום אין", אמנם אנלוגי, עד שהוא מגיע לגרעיניות הבסיסית של הפילם שצילם (הפיקסלים של הרזולוציה בצילום הדיגיטאלי היום).

השאלה שנשאלת מאיזו נקודם הפיקסלים הופכים לצורה מובחנת אותה אנו מזהים ומבינים כאובייקט...

בסרט יש מידע ויש "מטה מידע" מוכמן, שרק באמצעים טכנולוגיים מכאניים ואלקטרוניים נוכל להבחין בו. עין בלתי מזויינת לא תצליח, כמו תודעה שלא מצויידת בכלים פילוסופיים לא תרד לסוף דעתו של הבמאי...

היום בסרטים שכולם דיגיטאליים המחשב הופך ל"משקפיים" המבהירים לנו את התמונות של "סופר הרזולוציה", המרכיבות אותו, וכוללות מידע רב וקריטי, אם זה משקפי תלת-ממד ואם זה משקפי מציאות מדומה, המציגות "אוברליי" של שכבות עם מידע רב...

יש דוגמאות רבות  של סרטים של מציאות מרובה  AUGMENTED REALITY.

אין ספק שסרטים כאלה יהיו מהפכה בקולנוע... הנה עוד דוגמה כאן.