צטט: halinka 2009-04-10 13:01:29

צטט: avimedia 2009-04-10 11:42:01

 

אבי, כמה אני שמחה שהזכרת את הסצינה הזו מבלו אפ. הזיכרון שלי מתחיל כבר לבגוד בי, אבל אתה כאן להזכיר לי.  בסצינה זו מנסה הצלם לתחקות אחר גופה שהוא מצא (או לא) והוא מגדיל את התמונה עד שהיא מאבדת את המשמעות שלה. הדיון שסצינה זו עוררה בעולם, אם בתחום הקולנוע ואם בין הוגי דעות הייתה, היכן אכן הגבול של הטכניקה ומאיזו נקודה האמנות מאבדת את המשמעות שלה. אתה רואה אבי, אני זקוקה לך שתהיה תמיד לידי להזכיר לי את מה שהמח שלי מסרב לזכור!

תודה אבי וחג שמח

לאה

לאה,

אני פיגום הזיכרון שלך, ואני נצרך לפיגום משלי...

כמה אני שמח שיש לי לשם כך את האינטרנט, שיכול להזכיר לי כול סצנה וסצנה בכל סרט ששכחתי...

למשל את michelangelo antonioni - blow up , כאן יש את הקטע של משחק הטניס אותו הזכרת :-)

והנה צילום הגדלה של הגויה מתוך הסרט,(הוא היה צריך מצלמה דיגיטאלית בסופררזולוציה).

מהו הסייברספייס אם לא הרחבת תודעתנו וביסוס זיכרוננו...

חג שמח...

למה יש לי תחושה מוזרת, שאם הייתם (למשל, כן?) ציירים, כל הדיון הזה היה נסוב על השאלה המרתקת האם זיפי-החזיר הסיני של המכחול המשובח נמרטים לפני פשיטת העור, או שמא המכחול המשובח הוא דווקא זה שלהכנתו משתמשים בזיפים שנמרטו רק אחרי פשיטת העור?

שוב עולות בעיות הבנת-הנקרא שלי, אני חושב.

סליחה תודה בבקשה 

צטט: עמי 8 2009-04-10 13:38:20

או בעברית: טכנולוגיה היא טכנולוגיה היא טכנולוגיה. לא אמנות!

טכנולוגיה אינה פריט חיצוני לגוף שלך כאמן, היא חלק ממך (בייחוד היום), לכן היא אמנות!

ראה את הפוסט האחרון שלי "אמניות-על" :-)

צטט: avimedia 2009-04-10 13:19:44

צטט: halinka 2009-04-10 13:01:29

 

לאה,

אני פיגום הזיכרון שלך, ואני נצרך לפיגום משלי...

 

 

מהו הסייברספייס אם לא הרחבת תודעתנו וביסוס זיכרוננו...

חג שמח...

 

נראה לי שכל מה שנכתב בשבח הסיברספייס ש"חומר" שנושא את המסר מנוגד לחלוטין לשרשור "הדף הלבן" כאידיאל האמנות שבה הרעיון הוא האמנות וכל גשמיות שלו היא מיותרת ופוגמת ברעיון עצמו,

ככול שאני קורא פה יותר אני מבסס יותר ויותר את המודעות שאין כלל קשר בין קולנוע לצילום מבחינה אמנותית וצורת החויה של האמנות חשובה לא פחות - ואולי יותר מעצם התוכן עצמו,

אמנות ממוחשבת - ללא כל קשר לאיכותה ולמסר שלה עדיין תלויה בחומרה שאני כאדם פרטי לא אתקין בבית ומעבר לזה היא דורשת פרק זמן מסויים לצורך בחינה, וככול שהיא יותר משתנה עם הזמן - אני צריך יותר זמן כדי לבחון אותה בשלמות - אם בכלל יש לה שלמות (לא אומנותית - אלא האם בפרק זמן נתון אוכל לבחון את כל הוראיאציות שלה) , צריך להפריד (לדעתי) בין אומנות ציבורית לפרטית , קולמוע זה אומנות ציבורית - גם אם זה בבית על מקרן פרטי, צילום זו אמנות פרטית ,

הגדולה של תנונה טובה זה שאתה יכול להזדהות איתה מבחינה רוחנית ולקבל עם מיעוט אינפורמציה את הרגש שהאומן ביקש להעביר, אולי האידיאל של תמונה זה להשתות לשיר "איקו",

קולנוע - כמו ספר - זה יצירה לאורך זמן, רוב הסרטים מבוססים על "סיפור" שאחרי שהגעת לסיום - אין יותר הפתעות ואין טעם לקרוא שנית ,

אישת אני דוגל באמנות זן , צימצום, אם עיגול יכול להביע רעיון באופן מושלם - אין טעם לכתוב על זה ספר, תמונה לא שוה 1000 מילים, המילים "סובראו כחולה" זה יותר קטן מבחינת הסיברספיים מתמונה כזאת, אבל "סימבול" יכול להכיל רעיון מושלם ב-8 ביטים,

:) למשל אומר הרבה ויכול ע"י 16 ביטים להביע רעיון גדול! גם "!" ב-8 ביט יכול,

 ככול שהאמנות יותר מסורבלת מבחינת ה"פיגומים" שלה כך היא פחות פרטית ויותר ציבורית, אומנות תלת-מימדית למשל לא "תופבת" כיון שכדי להתבונן בה צריך משקפיים תלת-מימד או מיתקן אחר , בתחילת המאה זה היה אטרקציה אמיתית - אבל רק אטרקציה , היו הרבה תמונות תלת מימד של אזורים אקזוטיים,  - אבל זה היה תעוד , תעוד ברמה גבוהה - אבל לא אומנות,

גם היום יש VR - VIRTUAL REALITY  במחשב - אבל זה עדיין בתחום התעוד ולא האמנות,

עדיין רוב האנשים מעדיפים צילום על וידאו - למרות שלרובם יש את שתי האופציות זמינות כדי לתעד את החיים שלהם, כנראה שטכנולוגיה זה עדיים משהוא שהתפיסה האנושית רואה בו "נטע זר"

שבי

צטט: avimedia 2009-04-10 13:19:44

צטט: halinka 2009-04-10 13:01:29

לאה,

אני פיגום הזיכרון שלך, ואני נצרך לפיגום משלי...

כמה אני שמח שיש לי לשם כך את האינטרנט, שיכול להזכיר לי כול סצנה וסצנה בכל סרט ששכחתי...

למשל את michelangelo antonioni - blow up , כאן יש את הקטע של משחק הטניס אותו הזכרת :-)

והנה צילום הגדלה של הגויה מתוך הסרט,(הוא היה צריך מצלמה דיגיטאלית בסופררזולוציה).

מהו הסייברספייס אם לא הרחבת תודעתנו וביסוס זיכרוננו...

חג שמח...

 

שמתם לב שה"טניסאי" הוא גוליאן שגרן ?

צטט: miriam01 2009-04-11 09:19:10

 

 

מרים, ממש לא!  צריך לראות את הסצינה שוב

תודה מרים וחג שמח

לאה

צטט: avimedia 2009-04-10 13:19:44

צטט: halinka 2009-04-10 13:01:29

לאה,

אני פיגום הזיכרון שלך, ואני נצרך לפיגום משלי...

כמה אני שמח שיש לי לשם כך את האינטרנט, שיכול להזכיר לי כול סצנה וסצנה בכל סרט ששכחתי...

למשל את michelangelo antonioni - blow up , כאן יש את הקטע של משחק הטניס אותו הזכרת :-)

והנה צילום הגדלה של הגויה מתוך הסרט,(הוא היה צריך מצלמה דיגיטאלית בסופררזולוציה).

מהו הסייברספייס אם לא הרחבת תודעתנו וביסוס זיכרוננו...

חג שמח...

 

 

שמתם לב שה"טניסאי" הוא גוליאן שגרן ?

צטט: miriam01 2009-04-11 09:19:10

 

 

מרים, ממש לא!  צריך לראות את הסצינה שוב

תודה מרים וחג שמח

לאה

צטט: avimedia 2009-04-10 13:19:44

צטט: halinka 2009-04-10 13:01:29

לאה,

אני פיגום הזיכרון שלך, ואני נצרך לפיגום משלי...

כמה אני שמח שיש לי לשם כך את האינטרנט, שיכול להזכיר לי כול סצנה וסצנה בכל סרט ששכחתי...

למשל את michelangelo antonioni - blow up , כאן יש את הקטע של משחק הטניס אותו הזכרת :-)

והנה צילום הגדלה של הגויה מתוך הסרט,(הוא היה צריך מצלמה דיגיטאלית בסופררזולוציה).

מהו הסייברספייס אם לא הרחבת תודעתנו וביסוס זיכרוננו...

חג שמח...

 

 

שמתם לב שה"טניסאי" הוא גוליאן שגרן ?

כצרכנית גם של קולנוע וגם של אמנות, אני מוצאת את עצמי מתרגשת יותר וחושבת יותר באולמות הקולנוע מאשר בגלריות ובמוזיאונים.

ביום שלישי הלכתי לתערוכה של ארז ישראלי בגבעון. בכניסה לגלריה מיצב:

שולחן אוכל אליפטי, ערוך: מפה לבנה, קערות מרק ובתוכן מרק, במרכז: קערת ההגשה . ובהיקף השולחן, מונחים פסי הרכבת ורכבת חשמלית נוסעת שוב ושוב לאורך הארוחה הריקה והדוממת. 

דימוי מאד חזק, שמיד גרם לי לחשוב על קולנוע... יכולתי לדמיין את הדימוי הזה משתלב במארג קולנועי מורכב יותר, שאינו נעצר בדימוי, אלא מבקש עוד.

כשסיפרתי לגל על התערוכה של ארז, ועל המחשבות של בין קולנוע לאמנות, הוא נזכר בסרטו של לארס פון טריר:  אירופה. והראה לי את הטרילר, שבו קולו של הבמאי פונה אל הצופה, ומנסה להפנט אותו כדי להכניס אותו אל תת המודע של אירופה.  הטרילר עמוס דימויים מרהיבים.

חשבתי על "חייה ומות כאווה בראון" שבו רועי רוזן מציע לצופה חוויה של מציאות וירטואלית בכדי לאפשר לו להתנסות בלהיות היטלר. 

אתמול הלכנו לסרט "אדם בן כלב", בסינמטק. בכיתי הרבה, והתרגשתי ויצאתי עם הרבה מחשבות.

אני בוכה הרבה מאד בסרטים. לא אחת אני יוצאת מסרט עם מטען רגשי כ"כ חזק שהוא מוסיף ללוות אותי הרבה זמן אחרי הסרט.

מעולם לא בכיתי מול יצירת אמנות.  (פעם בכיתי אחרי ביקורות של יום חמישי במדרשה, אבל לא היה לזה קשר לאמנות...)

לא זכור לי שצחקתי מאד....

הרבה פעמים הרגשתי לא חכמה מספיק. הרבה פעמים הרגשתי משועמממת. לפעמים אני מאד מתפעלת.

וידיאוארטים טובים כן מצליחים לרגש אותי. 

צטט: shby 2009-04-11 08:54:26

נראה לי שכל מה שנכתב בשבח הסיברספייס ש"חומר" שנושא את המסר מנוגד לחלוטין לשרשור "הדף הלבן" כאידיאל האמנות שבה הרעיון הוא האמנות וכל גשמיות שלו היא מיותרת ופוגמת ברעיון עצמו,

ככול שאני קורא פה יותר אני מבסס יותר ויותר את המודעות שאין כלל קשר בין קולנוע לצילום מבחינה אמנותית וצורת החויה של האמנות חשובה לא פחות - ואולי יותר מעצם התוכן עצמו,

אמנות ממוחשבת - ללא כל קשר לאיכותה ולמסר שלה עדיין תלויה בחומרה שאני כאדם פרטי לא אתקין בבית ומעבר לזה היא דורשת פרק זמן מסויים לצורך בחינה, וככול שהיא יותר משתנה עם הזמן - אני צריך יותר זמן כדי לבחון אותה בשלמות - אם בכלל יש לה שלמות (לא אומנותית - אלא האם בפרק זמן נתון אוכל לבחון את כל הוראיאציות שלה) , צריך להפריד (לדעתי) בין אומנות ציבורית לפרטית , קולמוע זה אומנות ציבורית - גם אם זה בבית על מקרן פרטי, צילום זו אמנות פרטית ,

הגדולה של תנונה טובה זה שאתה יכול להזדהות איתה מבחינה רוחנית ולקבל עם מיעוט אינפורמציה את הרגש שהאומן ביקש להעביר, אולי האידיאל של תמונה זה להשתות לשיר "איקו",

קולנוע - כמו ספר - זה יצירה לאורך זמן, רוב הסרטים מבוססים על "סיפור" שאחרי שהגעת לסיום - אין יותר הפתעות ואין טעם לקרוא שנית ,

אישת אני דוגל באמנות זן , צימצום, אם עיגול יכול להביע רעיון באופן מושלם - אין טעם לכתוב על זה ספר, תמונה לא שוה 1000 מילים, המילים "סובראו כחולה" זה יותר קטן מבחינת הסיברספיים מתמונה כזאת, אבל "סימבול" יכול להכיל רעיון מושלם ב-8 ביטים,

:) למשל אומר הרבה ויכול ע"י 16 ביטים להביע רעיון גדול! גם "!" ב-8 ביט יכול,

 ככול שהאמנות יותר מסורבלת מבחינת ה"פיגומים" שלה כך היא פחות פרטית ויותר ציבורית, אומנות תלת-מימדית למשל לא "תופבת" כיון שכדי להתבונן בה צריך משקפיים תלת-מימד או מיתקן אחר , בתחילת המאה זה היה אטרקציה אמיתית - אבל רק אטרקציה , היו הרבה תמונות תלת מימד של אזורים אקזוטיים,  - אבל זה היה תעוד , תעוד ברמה גבוהה - אבל לא אומנות,

גם היום יש VR - VIRTUAL REALITY  במחשב - אבל זה עדיין בתחום התעוד ולא האמנות,

עדיין רוב האנשים מעדיפים צילום על וידאו - למרות שלרובם יש את שתי האופציות זמינות כדי לתעד את החיים שלהם, כנראה שטכנולוגיה זה עדיים משהוא שהתפיסה האנושית רואה בו "נטע זר"

שבי

 

הי שבי,

לדעת רבים, אנחנו מזמן (מאז עידן הטלוויזיה, ואולי הרדיו קודם), מחוברים למדיום האלקטרוני והוא חלק מכונן  מחיינו ומהבית. רוג'ר סילברסטון כותב:

התמונות הנעות אם זה בטלוויזיה או במחשב משמרת את שגרת חיינו, הבנויה יותר על רצפים או "משך" מאשר על תמונות בודדות, של טכנולוגיות שימור ידע וזיכרון הטרום אלקטרוני (ציור, צילום סטילס). האדם המודרני המושפע ממשכים אלה, מפעיל טקטיקות של פיענוח של משך גם בבואו לבחון תמונה "נפרדת".

מה עוד שקולנוע אינטראקטיבי תלוי בצופה שמשנה את מהלכו אקראית...

צטט: איריס009 2009-04-11 10:08:09

כצרכנית גם של קולנוע וגם של אמנות, אני מוצאת את עצמי מתרגשת יותר וחושבת יותר באולמות הקולנוע מאשר בגלריות ובמוזיאונים.

ביום שלישי הלכתי לתערוכה של ארז ישראלי בגבעון. בכניסה לגלריה מיצב:

שולחן אוכל אליפטי, ערוך: מפה לבנה, קערות מרק ובתוכן מרק, במרכז: קערת ההגשה . ובהיקף השולחן, מונחים פסי הרכבת ורכבת חשמלית נוסעת שוב ושוב לאורך הארוחה הריקה והדוממת. 

דימוי מאד חזק, שמיד גרם לי לחשוב על קולנוע... יכולתי לדמיין את הדימוי הזה משתלב במארג קולנועי מורכב יותר, שאינו נעצר בדימוי, אלא מבקש עוד.

 

כשסיפרתי לגל על התערוכה של ארז, ועל המחשבות של בין קולנוע לאמנות, הוא נזכר בסרטו של לארס פון טריר:  אירופה. והראה לי את הטרילר, שבו קולו של הבמאי פונה אל הצופה, ומנסה להפנט אותו כדי להכניס אותו אל תת המודע של אירופה.  הטרילר עמוס דימויים מרהיבים.

חשבתי על "חייה ומות כאווה בראון" שבו רועי רוזן מציע לצופה חוויה של מציאות וירטואלית בכדי לאפשר לו להתנסות בלהיות היטלר. 

 

אתמול הלכנו לסרט "אדם בן כלב", בסינמטק. בכיתי הרבה, והתרגשתי ויצאתי עם הרבה מחשבות.

אני בוכה הרבה מאד בסרטים. לא אחת אני יוצאת מסרט עם מטען רגשי כ"כ חזק שהוא מוסיף ללוות אותי הרבה זמן אחרי הסרט.

מעולם לא בכיתי מול יצירת אמנות.  (פעם בכיתי אחרי ביקורות של יום חמישי במדרשה, אבל לא היה לזה קשר לאמנות...)

לא זכור לי שצחקתי מאד....

הרבה פעמים הרגשתי לא חכמה מספיק. הרבה פעמים הרגשתי משועמממת. לפעמים אני מאד מתפעלת.

 

וידיאוארטים טובים כן מצליחים לרגש אותי. 

 

הי איריס,

תודה על האינפוט שלך!

מעניין נושא הרכבות ואיך הוא משפיע על האמנות... הרכבת קשורה להאצת המבט האנושי מאז ציוריו של טרנר... היא הכניסה את הצופה לקפסולה סגורה, מאחורי חלון (מסך) המנתק אותו מן הממשי - הטבע...

אמנים רבים וגם מדענים עושים שימוש ברכבת כמטפורה לרעיונותיהם, איננשטיין למשל בתיאור תורת היחסות שלו.

אני עצמי עברתי חוויה דומה:

רצף ציורים הנמצאים לאורך קיר רציף הרכבת התחתית בלונדון. בעצירה, נוסע המביט מחלון הקרון, רואה לנגד עיניו פריים בודד על קיר הרצף, וקורא אותו כתמונה בדידה. כאשר הרכבת עוזבת את הרציף ומאיצה את מהירותה, הפריימים מתחלפים זה אחר זה במהירות, ויוצרים סרט או "משך", בעל משמעות שונה מזה של הפריים הבודד. כאשר הנוסע מסיט מבטו מהסרט שעל הקיר ומביט דרך חלון הרכבת, הוא נחשף לפנוראמות רחוקות של נופים המתקרבות אליו בקצב הנסיעה. בשלב זה הוא מציץ לעבר תצוגת הטלפון הסלולארי או מחשב כף-יד שברשותו, ורואה תמונות וידאו המגיעות אליו באמצעות הסייברספייס ממקומות הנמצאים מעברו השני של כדור הארץ ואולי אף מהחלל החיצון. מבטו של הנוסע  מבצע קפיצה קוונטית מחלון של כלי תחבורה מכאני אל חלון של כלי רכב אולטימטיבי המאיץ במהירות האור אל עבר פנוראמות בו-זמניות בסייברספייס.

דהינו בכול אחד מאיתנו מוטמעת ההיסטוריה של מעבר מתמונות למשכים (קולנוע).

גם האחים לומייר עשו זאת בסרטיהם הראשונים...

Arrival of a Train at La Ciotat -The Lumière Brothers, 1895

גם הסרט הראשון אי פעם שנעשה על ידם מראה יציאה מבית חרושת (ייצור המוני- סימולקרה).

צטט: avimedia 2009-04-10 13:48:28

צטט: עמי 8 2009-04-10 13:38:20

או בעברית: טכנולוגיה היא טכנולוגיה היא טכנולוגיה. לא אמנות!

 

טכנולוגיה אינה פריט חיצוני לגוף שלך כאמן, היא חלק ממך (בייחוד היום), לכן היא אמנות!

ראה את הפוסט האחרון שלי "אמניות-על" :-)

 

אבי ידידי,

אני, בתור אדם שמרכיב מכשיר שמיעה כבר כמעט 30 שנה,

יכול להגיד לך באופן די מוחלט שהרכבת מכשיר שמיעה היא build-in במערכת שלי,

ולא מהיום אלא כבר הרבה מאוד שנים.

אם זאת, הנסיון שלך לקבוע שזה אמנות היא פשוט טעות מיוסדה,

מציע לך לנסות להרכיב מכשיר כזה במשך 30 שנה ואז לבדוק את עצמך שוב.