אני מביאה כאן רשימה שכתבתי על מעבר מתלות לעצמאות ביחסים. אני חושבת שבטח רואים את זה לא מעט ברפואה המשלימה: עד כמה מצבים תלותיים פוגעים ביציבות ובבריאות של האדם. האם אני צודקת? אשמח לתגובותיכם ולתוספות שלכם, מהזוית שלכם:

הרשימה הזו נכתבת על מצב מיוחד, שבו מבקשים מאיתנו להיות יותר עצמאיים. ומי שמבקש מאיתנו להיות יותר עצמאיים הוא דווקא האדם שהיה יד ימיננו, אדם שנהגנו לבקש ממנו הרבה עזרה. ופתאום, ביום בהיר אחד (או ביום פחות בהיר), האדם הזה פונה ומבקש מאיתנו: די, תסתדרו קצת יותר לבד, די לבקש ממני כל הזמן בקשות, זה לא נעים לי.

אבל אולי במקום לדבר באופן כללי אספר על זוג שעבר תהליך כזה - זה יהיה ברור יותר.

ניקח למשל זוג: דני ומיכל (מקרה בדוי לחלוטין). דני הוא אדם שאוהב לבצע דברים, מעט פרפקציוניסט, משימתי. הוא נהנה מעשיית דברים, והוא יוזם דברים - בבית ובעבודה שלו. מיכל לעומתו רגועה יותר, שלווה, ואיטית יותר. כשהיא רוצה משהו היא נוטה לדחות אותו, והיא לא עושה אותו מיד.

דני יוזם דברים גם בבית: הוא יוזם בישולים מיוחדים, הוא יוזם חוגים חדשים לילדים, מפגשים חברתיים ומשפחתיים ויציאות לנופש. אבל לא פעם הוא לא עומד בכל העומס שהוא לוקח על עצמו, שכולל כמובן גם את העבודה שלו, ולכן לא פעם הוא מבקש ממיכל שתעשה עבורו דברים, שהוא חשב עליהם ויזם אותם: שהיא תיקח את הילד לחוג היום - ושגם לא תשכח לחזור איתו אחרי כן על החומר למבחן שיש מחר, שתקבע להם זמן במסעדה המיוחדת שמצא, ושתבשל לכולם את הפיצה - שהוא מצא מתכון שלה באינטרנט. מאז שהתחילו להיות זוג - מיכל הסכימה לכך. היא נהנתה מהיוזמות ומהרוח העשייה של דני, ולא היה אכפת לה להיענות לבקשות שלו. בזכותו הרגישה שהם עושים דברים, מתקדמים וגם מטפלים טוב יותר בעצמם ובילדים.

אבל בזמן האחרון מיכל התחילה להרגיש שהבקשות של דני מתחילות כבר לעצבן אותה. הן נשמעות כמו פקודות, או כמו נדנוד, כאילו הוא כל הזמן מנסה להפעיל אותה. דני מצידו גם פיתח בשנים האחרונות סימפטום של כאבי-ראש, שמופיע בכל פעם שמוטל עליו עומס-יתר, כך שהיה ברור שהיא צריכה לעזור לו - כדי למנוע ממנו לקבל כאב-ראש.

אבל יום אחד מיכל היתה כעוסה מאוד, וכשדני ניסה לברר למה, מיכל אמרה, שהוא ממש הרגיז אותה באותו יום עם מבול הבקשות וההוראות והתזכורות שלו. "די," היא אמרה לו, " אני לא יכולה כל הזמן לעזור לך ולעשות דברים שאתה רוצה לעשות, ולא יכול או קשה לך או שאתה לא מספיק לעשות. תפסיק לבקש ממני דברים, או לפחות תבקש הרבה פחות."

דני הוא בעל רגיש וגם מודע לעצמו. הוא הבין מה קורה, ואחרי ההלם הראשוני ממה שאמרה לו, הוא החליט להשתנות. המצב שמיכל כעסה עליו היה מוכר לו: כמה פעמים בחייו האשימו אותו בתלותיות-יתר, והוא עצמו היה במצבים בעבודה ומול הוריו, שבהם השתמשו בו כ"עוזר", שמפסיקים באיזשהוא שלב לראות אותו, והוא מרגיש שקוף וכועס. לכן דני החליט להשתנות. הוא החליט להפסיק לבקש ממיכל דברים שאינם ממש הכרחיים. "אין מה לעשות", הוא אמר לעצמו, "אני אסתדר לבד. באמת נשענתי על מיכל יותר מדי לכל העשיות המרובות שלי. זה הפריע למיכל, אני מבין אותה. אני אסתדר לבד. ואם יהיה לי קשה - או שאלמד דברים חדשים, שתמיד מיכל עשתה בשבילי, או שפשוט לא אעשה מה שקשה לי לעשות. לא נורא להוריד הילוך טיפה, אולי זה יעזור עם כאבי הראש שלי. אני אראה לה שאני לא תלותי."כך דני אמר לעצמו, והתחיל לבצע.

כמו שאמרנו, דני הוא איש מעשי, איש-ביצוע, וגם בנושאי זוגיות הוא משתדל להיות מעשי, וגם גמיש. האם לדני היה טוב עם השינוי שעשה? מה קורה עכשיו לשיווי המשקל בין דני למיכל? האם זה שיפר את היחסים ביניהם?

אני מניחה שכל התשובות לשאלות האלו הן חיוביות, אבל אני רוצה עכשיו עכשיו לעזוב לרגע את דני ומיכל, ולהתייחס באופן כללי לתופעה הזו, שבה אנחנו נעשים, כמעט בלי להרגיש, תלויים במישהו שעושה עבורנו דברים, עד שלאדם הזה נמאס, והוא אומר: די.

למה בעצם הוא אומר די? הוא אומר די כי נמאס לו שמבקשים ממנו דברים, ולא רואים אותו מספיק. הפסיכואנליטיקאי הנודע היינץ קוהוט טבע מונח חשוב, המתאים למצב הזה, שבו אנחנו מצפים מהשני שיספק את צרכינו ולא רואים אולו. הוא קרא לו מצב, שבו אנחנו הופכים את השני ל- SELFOBJECT, או בעברית "זולתעצמי". במצב הזה שבו השני הופך עבורנו לזולתעצמי אנחנו לא רואים אותו כאדם בעל צרכים נפרדים, אבל כמי שמחובר אלינו. הוא לא אובייקט נפרד, הוא האובייקט שמחובר לעצמי שלנו (וכנראה שלכן קוהוט כתב את המילה הזו, מחוברת). המצב הזה שבו הזולת מספק צרכים שלנו, ואין לו קיום עצמאי משל עצמו, הוא גם מצב טבעי ונורמלי, כותב קוהוט. הרבה פעמים אנחנו זקוקים לשני למילוי צרכינו, וזה בסדר. אבל ההבדל בין הנורמלי למוגזם הוא כמובן - במינון, ועד כמה בקלות ובגמישות אנחנו יכולים לעבור מהמצב של יחס זולתעצמי ליחס של זולת נפרד. תינוקות וילדים, למשל, ממעטים לראות את הוריהם כזולת נפרד, וזה בסדר - ההורים אמורים להיות עבורם זולתעצמי, זה יחס שהם זקוקים לו, עד שיגדלו קצת, ויוכלו לראות את ההורה גם כזולת נפרד.

ביחס בין מבוגרים לא תמיד נעים לחוש שהפכת לזולתעצמי. אתה חש אז, אם נשתמש בסלנג, שאנחנו "שקופים", שהשני " לא רואה אותנו". אנחנו נעשים כועסים, ממורמרים, ולא תמיד מבינים למה.

ומה חש מי שהופך את השני לזולתעצמי? לרוב הוא חש בלחץ. הוא זקוק לעזרה, והוא סומך על מי שהוא פונה אליו שיעזור לו. זה לא נעים להפוך לזולתעצמי, אבל גם מי שהופך את השני לזולתעצמי נמצא במצב לא תמיד קל. למרות שהוא מעצבן את השני, או השניה, הוא עצמו חש בעצם שהוא אינו מסוגל לעשות דברים בעצמו. הוא זקוק לשני בשביל לעשות דברים, והוא רואה את עצמו כחלש או כלא-יכול. דווקא ההתנערות של מיכל מההוראות ומהתלות של דני איפשרו לו לראות עד כמה הפך עצמו לפעמים לתלוי במיכל, ושמיכל קוראת לו לצאת לעצמאות - בשבילו ובשבילה. ולצאת לעצמאות זה לא תמיד קל, אבל זה ממש חשוב.

בואו ניתן לדני ולמיכל להמשיך בתהליך שהחלו בו, ונחשוב גם קצת על עצמנו: האם אנחנו הפכנו מישהו לזולתעצמי שלנו יותר מדי בזמן האחרון? האם זה מפריע לו, או לנו? האם מישהו הופך אותנו בזמן האחרון לזולתעצמי ואנחנו רוצים להתנער מזה קצת?

אלו שאלות לא קלות, אבל חשוב לשאול אותן ולטפל בהן. מיכל ודני טיפלו בזה לא רע: מיכל הסבירה את עצמה, דני הבין, והוא מנסה להשתנות. יש לקוות שיצליח. כשמולנו עומד אדם שפחות מוכן לקבל את התלונות שלנו על כך, שהפכנו עבורו לזולתעצמי זה יותר קשה, אבל אז מוטלת עלינו המשימה להציב גבולות ולצאת מתפקיד הזולתעצמי בעצמנו.

אז בהצלחה לכולנו בתהליך השחרור מהיותנו שקופים ותלויים!