לא תמיד קל לעזוב את הבית... 

סבוב טבע של סוף אביב בגלבוע, ובעיקר צילמתי את אחרון האירוסים הפורחים (ראו פוסט שלי: קודש הקודשים, שווה!).

וגם, את הצב הזה, מהדס בצידי דרך עפר בחורשת האורנים. הבטתי בו וחשבתי שגם אנחנו לוקחים איתנו, לא פעם, מטען כבד על הגב. וגם שאם נדמה לנו שעזבנו את הבית, בא הפסח ומראה לנו שלא לגמרי...

חג שמח!

אורן

ואו מקסים!

מקסים, תודה

חג חרות שמח

תודה לקמליה, גווינביר, רונן ובונבונייטה!

גם אצלי זה מילדות... תל-אביב, גג שטוח, ואני דואג לחסה ושאר ירקות לכמה צבים על הגג...

וזה אחד הבתים שאני סוחב איתי...

אורן

יופי של צילומים!!!

תמיד אהבתי להתבונן בצבים, בהליכה האיטית שלהם, ועכשיו, באביב, יש אצלנו בגינות

הבית כמה צבים שמתהלכים בעשב הצומח וזה בהחלט מזכיר לי את ילדותי, תמיד דאגתי לתת לצבים חסה.  אכן, זו חיה מאד מעניינת....

חג שמח,

פ י ק י   ( חני)

פעם גדלתי צב קטן ומקסים קראתי לו ברנרד.

לצערי נאלצתי להחזירו לטבע כי הכלבה שלי התלהבה ממנו והתחילה לתפוש אותו בפה ולהסתובב איתו בבית.

פעם היא החביאה אותו מתחת לשמיכה במיטה בחדר שינה. שעותחיפשתי אותו עד שגיליתי אותו במיטה כשהלכתי לישון.

למחרת ברנרד חזר לשדה.

בילדותי גידלתי צב. צב שמצאתי. אחרי מס' חודשים אותו חזרה לטבע שיחררתי. בהתחלה הוא היה חשדן אבל לאט לאט התרגל אלי והיה מציץ מהשריון לכבודי ומקבל מידי את האוכל. ולפעמים היה חוזר אל תוך השריון ושום דבר לא הוציא אותו משם.

יש משהוא בהתנהלות הצבית שיכול לשמש כמטאפורה לחיים: מטען, התנהלות איטית בבחינת לאט אבל בטוח, ההתכנסות בתוך השריון במקום שלכאורה נתפס בטוח והבחירה מתילהציץ אל העולם.

צילומים יפים.

מאוד אוהבת את מה שכתבת על הדרך בה צבים יכולים להיות מורי דרך לחיים!

אני במיוחד מזדהה איתם כי הבית שלהם הולך איתם לכל מקום.

יסלחו לי הדוקטורים והמגה אקדמאים לענייני זאולוגיה וחיות.

אבל צבי-צב.. הורס אותי עם המתיקות שלו

:)

ובאאארור שגם כוכב*

מה שאומר אורן, שממש, אבל ממש, נשכבת על הקרקע כדי לצלם?

הבחור מתוק, ורציני,

ובכלל,

צבים- למרות הסכנות הנשקפות להם

רצוי להשאיר בטבע.

*