100 שנה לתא וסבא וסבתא חוגגים 50 שנות נישואין.האמת, הם ביחד כבר 56 שנים, אבל שש שנים הם היו "רק" חברים.אם תל אביב רוצה ללמוד על עצמה היא צריכה ללכת לסבא, לשבת איתו על כוסית ערק וללמוד על עצמה. מסתבר, שאני דור רביעי בארץ. סבא וסבתא שלי נולדו בשכונת שפירא. אז, בבית שהיה של אמא ואבא של סבא שלי, שהיה בית 4 מטר על 4 מטר והיום גרים בו פועלים זרים, גרו להם זוג היונים יחד עם שלושת ילדיהם, וסבא שלי, ילד סנדביץ' תמיד הרגיש כבוגר האחראי במשפחה. סבתא שלי מספרת, שביום שראתה את סבא בשכונה, היא ישבה לה על איזה גדר עם חברה. הוא עבר והיא הצביעה עליו ואמרה לחברתה:"את רואה אותו, איתו אני אתחתן". הם התערבו על שוקולד.
בדיעבד, סבא שלי מספר שלאורך השנים, אותה החברה, שכנראה הייתה נודניקית רצינית, כל הזמן הייתה אומרת לו "אתה שווה שוקולד, אתה שווה שוקולד".... ומה הוא מבין סבא שלי, יש תחומים שהוא יודע בוודאות שצריך להשאיר בין הבנות. אבל יום אחד נמאס לו והוא אמר לה (במילים האלה):"יאללה שפכי כבר, מה הסיפור הזה עם השוקולד?" והיא סיפרה לו.
אז תל אביב בואי שבי, ואספר לך על סבא וסבתא שלי שהתחתנו להם אחרי שש שנים של חברות, שני צעירים עם המבטא הכי צברי בעולם, שהכירו בשכונה בדרום שלך. זה ממשיך, סבא התגייס לצה"ל, חבלן גאה בגבעתי. לפני כמה זמן עברנו על התמונות הישנות ואז ראיתי מראה שלא אני ולא אף אחד מן הנכדים ראה מעולם- סבא שלי עם שני רגליים. כן, סבא שלי הוא נכה צה"ל. למדתי לשחות בבריכה בבית הלוחם. סבא שלי נפצע מעט לפני מבצע סיני כאשר עלה על מוקש. ואתם יכולים לסמוך על בנה האהוב של ת"א שיידע איך להתייחס לפציעה הזו כאילו היא הדבר הטוב ביותר שקרה לו בחיים. סבא שלי (שחובב בדיחות קרש שעוסקות במין) אומר היום שהכי טוב שהלכה רגל ימין, כי הוא כל כך עיטר שאפילו "הצ'ופצ'יק של הקומקום שלו נוטה שמאלה", וחוץ מזה, אם הייתה רגל לא היה וולבו ממשרד הביטחון.
סבא שלי היה מאושפז כמה חודשים בבית חולים, כמובן בתל אביב, ושם גם כנראה עשו את אמא שלי- בתם הבכורה. כשאמא שלי נולדה, סבא שלי עדיין היה מאושפז בבה"ח, אבל זה בסדר כי סבתא שלי לא פראיירית, ותל אביב יכולה להיות נורא גאה שיצאה לה כזו בת מבין שעריה (שהם כמובן נתיבי איילון). סבתא שלי טיפלה באמא שלי כמעט ללא עזרה עד שסבא יצא מבית החולים. עכשיו, כמה אנשים אתם מכירים, שאיבדו רגל ומתעקשים לצאת לטיול רגלי? סבא שלי הוא מאלה. אז אחרי תהליך הבראה, סבא עבד במסגרייה בתל אביב כמובן, לשם הוא היה נוסע על אופניים(!)הוא גם היה סבל ומסגר. חברים, זה לא משנה שאין רגל, אם רוצים אפשר לעשות את העבודה ואפשר לעשות אותה טוב. בתל אביב של פעם, כנראה שהיה מוסר עבודה נורא גבוה. או אולי זה סבא וסבתא שלי עם החינוך שהם קיבלו.
סבא וסבתא שלי גידלו שלוש ילדות ברמת אביב של פעם עד שעברו להרצליה. סבא שלי עבד כנהג מונית בתל אביב ועד היום הוא משמש הGPS האנושי שלי. כלומר, בכל שעה, בכל יום, אתקשר לסבא, אדווח על נ"צ ואשאל בהיסטריה(מהר מהר כי הרמזור מתחלף) איך מגיעים ליעד הבא. סבתא שלי לעומת זאת, הייתה מטפלת בילדים, אין נכד או קרוב משפחה שלא שמע את סבתא שלי מכריחה אותו לשיר נד נד תוך כדי שהיא דוחפת פלחי בננות ותפוח מקולף לפה שלו. הילדים האחרונים שגידלה הם גרו ביוחנן הסנדלר בתל אביב, רחוב שמאוד קרוב לשינקין, וללכת איתה לסיבוב בשנקין היה חוויה שאין כמוה. אתם חושבים שאתם מחוברים לת"א? לא הלכתם עם סבתא שלי לגינת שינקיין. היא תראה לכם מה זה.
100 שנה לת"א וסבא וסבתא שלי חוגגים חמישים שנות נישואין מאושרות. סתם, חשבתי קצת לשתף אותך תל אביב, שתדעי מה עבר עלינו בזמן הזה....
הוספת תגובה על "תל אביב באספקלריה של זוג מאוהב"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה