פורסם ב: 2009-04-19 20:06:38  - שלח הודעה
- אוף ליין
- אוף ליין
| עשיתי חיפוש בגוגל בעקבות מה שכתבת ונתקלתי בכתבה הזו, פיסת נוסטלגיה מרגשת, שבטח סינית למי שלא יודע מה זה פולארויד. מקסים. תקראו: עודכן 12:17 14/02/2008 יוסי גורביץ, צרכנות נענע 10 הידיעה שפולארויד סוגרת סופית את שעריה גרמה ליוסי גורביץ קצת עצב, למרות שאת הפולארויד האחרונה שלו החזיק לפני יותר מ-20 שנה. למה? הפסיקו לייצר את המצלמה. בקרוב גם הפילם (stock.xchg) חברת פולארויד הודיעה שלשום (שלישי) שזהו, נגמר. היא כבר הפסיקה את יצור המצלמה עצמה, ובקרוב תחדל מיצור פילם-הנייר שלה; היא תייצר כמות שתספיק רק עד סוף 2009. ואחרי זה, מי יתן וימתקו לך רגביך, מצלמה נחמדת.
בכל זה, כמובן, יש הגיון עסקי. הפולארויד, שעיקר תהילתה על הצילום המיידי שלה, היתה שלב ביניים בין מצלמת הפילם למצלמה הדיגיטלית. הרעיון שלה היה פשוט: צילום באיכות בינונית-פלוס, לצלמים חובבנים, וקבלת התמונה בתוך דקה מרגע צילומה. בלי הליכה למעבדה, בלי המתנה של שבוע פלוס, בלי עיכוב עד שתסיים לצלם את כל גליל הפילם – תמונה אחת בדקה.
צלמים מקצועיים, אנשי פילם, זלזלו בה. מצלמות הפילם, מחוברות למכונת הנשמה, עדיין גוררות, אבל גם יומן קרב. הגל של המצלמות הדיגיטליות – במיוחד מצלמות ה-SLR - סחף איתו גם את רוב צלמי הפילם. המצלמה הדיגיטלית, אפילו הפשוטה ביותר, עושה את כל מה שעשתה הפולארויד במחיר נמוך יותר, ובלי נייר.
הכל נכון. הפולארויד עשתה את שלה, הפולארויד יכולה ללכת. אבל בכל זאת, זה קצת צובט בלב. למה? "הכל טוב יותר בשחור לבן" הפעם האחרונה שהחזקתי פולארויד היתה לפני 25 שנה בערך. המחשבה על פולארויד זורקת אותי אוטומטית לשם; לא למצלמה, לא להנאה שבלכוון קופסה קטנה, להסתכל בעינית, ללחוץ, ולמהר ולהכניס את הנייר הנפלט לקופסה סגורה ואז לחכות דקה. לא לזה, אלא לזכרונות שהפולארויד משמש עבורם כעוגן. כשאני חושב על פולארויד, אני חושב על שנות השמונים, המוזיקה של אז, ימי בית הספר – המון נוסטלגיה.
לסיימון וגרפונקל יש שיר נהדר, "קודאקכרום", שגם הוא מדבר על מצלמה ישנה. ויש בה את השורה "הכל נראה טוב יותר בשחור לבן". קודאקכרום היתה שיטת צילום צבעונית משנות השלושים, אבל היא לא הנושא: הנושא הוא הזכרונות שהיא גוררת איתה, והידיעה ששום דבר לא יהיה כמו שהיה. "'הדמיון המתוק" כבר ידאג לזה.
אופנתי מאד היום לטעון שאנחנו משועבדים לחפצים, למותגים, ושהעמדנו את הצריכה בראש מעיינינו. אין ספק שיש בזה משהו. אבל.
אפשר להמשיך: ספר ישן, שיר שלא שמעתם המון זמן, מכונית ישנה ויפה – זו לא החומריות. לא אנחנו השתעבדנו לחפצים האלה, אלא הם שהפכו לחלק מאיתנו. הם אוצרים זכרונות, הם מכונת נוסטלגיה. כשמישהו בעוד 20 שנה יביע געגוע לאייפוד הפרימיטיבי שלו, הוא לא יחשוב על קמפיין המכירות המשופשף של אפל; הוא יחשוב על השירים שחלק עם החברים שלו מאז.
וכמו תמיד, הכל ייראה טוב יותר בשחור לבן. או, במקרה של הדור שלי, בצבעים של מסך VGA. ואולי, כדי להשיג את האפקט הזה, המותג שהוא מושא הגעגוע צריך לחדול. שלום לעפרך, פולארויד. | 
הוספת תגובה על "ניירות צילום לפולרויד - זקוקה להם"
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה