השבוע נתקלתי במאמר של רבי משה אלמושנינו שחי במאה ה16 כלומר לפני כ-500 שנה וכתב על מטרות ויעדים:

על הפסקה " כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא..." שלומדים לפני לימוד משניות מסכת אבות הוא מסביר:

ראשית, כשמטילים על אדם משימה, יש לקבוע לו את היעד מראש. יש להבהיר לאן מועדות פניו ומה עליו להשיג. אם יידע זאת, הוא יבצע את המשימה ביתר ערנות, הוא יגש לעבודה במשנה מרץ מתוך חשק ורצון שכן הוא יודע את המטרה. צעידה ללא מטרה מסומנת מראש מתישה ומייאשת, ומעטים יהיו מוכנים להתנסות בה.

ברגע שמציבים מראש את הכיוון, כאשר מצביעים על סוף הדרך, מעניקים את התמריץ לצעוד באותו הכיוון. הנביא ירמיהו אומר (ירמיהו ל"א כ') "הציבי לך ציונים, שימי לך תמרורים"

(נלקח מספר יחל ישראל על מסכת אבות שנכתב ע"י הרב לאו - לדעתי מעניין ומרתק)

ברור כי הידע וההבנה שיש להגדיר חזון, מטרות ויעדים כדי להגיע ולהתקדם היו קיימים בעבר.

גם הרעיון של להגדיר את המצוי ואת הרצוי לא המצאנו ב30 שנה האחרונות.

ואנשים חיים בשינוי תמידי כבר מאות שנים (בוודאי מאז תחילת המהפכה התעשייתית)

לעיתים אני חושב מה היה המתאמן עושה ללא אימון - וברור לי החשיבות והתועלת שהוא חווה. 

ואם כך עולות השאלות הבאות:

למה לא היה תמיד מאמן?

למה עכשיו יש צורך במקצוע המאמן?

האם ולמה זהו טרנד של ה20 שנה האחרונות?

מה ענה על הצורך בעבר?

האם אימון לא היה חלק מתפקיד של ההורים? של הזקנים? של חכמי השבט? של המורים?

האם יתכן שזה כתוצאה מחוסר ביכולות תקשורת שיש לנו?

האם יתכן שהרצון שלנו לתוצאות מיידיות גורם לחידוד המקצוע הנ"ל?

האם אורח החיים הלחוץ שלנו הוא זה שמעלה את הצורך במקצוענים?

מה נשתנה בנו?

צטט: allong 2009-04-18 22:33:25

מדוע נוצר הצורך במאמנים?

ראשית, יפה שאתה מעיין בפרקי אבות שהם בעצם מבוא למסכת סנהדרין, ובהחלט ממוצאי חג הפסח ועד שבועות נוהגים ללמוד ולקרוא את פרקי אבות.

הפירוש שנתת בשם הרב משה אלמושנינו נחמד מאד בעניין להציב מטרה בתחילת הלימוד.

יחד עם זאת דווקא הפסוק שכתוב ומופיע בתחילת פרקי אבות "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא" מופיע בתחילת פרקי אבות על מנת לא לגרום לייאוש אצל הקורא ואצל האדם אשר רוצה לתקן את מידותייו, כי הרי המידות שרשומות בפרקי אבות הם מאד מאד קשות לאדם הרגיל, אפילו חסידים וצדיקים לא הגיעו להידמות למידות של כל פרקי אבות,

על כן על מנת לא לייאש את הקורא כתב המחבר שכל ישראל יש לו חלק לעולם הבא, גם אלו שהמידות שלהם מקולקלות!!

לגבי החיבור בין אימון לאמונה והלכה ומהו מקור האימון הכן כבר לפני למעלה מ 500 שנה כתבו במגילת אסתר " ומרדכאי אומן את אסתר" כמובן שלא הייתה הכוונה לקאווצ'ינג אלא להורות וקיום סביבה מאפשרת לגדילה של אסתר שהייתה יתומה.

המקצוע קאוצ'ינג הוא בהחלט מקצוע חדש אשר נכנס לחיינו למקום שבו היה וואקום, כאשר ההורות והסמכות נעלמה במעותה נוצר וואקום אשר תורגם לעשייה ורווח כלכלי.

על כן קואצ'ינג הוא הכל ולא כלום .

צטט: טל שחר 2009-04-19 00:00:05

צטט: allong 2009-04-18 22:33:25

מדוע נוצר הצורך במאמנים?

 

 

המקצוע קאוצ'ינג הוא בהחלט מקצוע חדש אשר נכנס לחיינו למקום שבו היה וואקום, כאשר ההורות והסמכות נעלמה במעותה נוצר וואקום אשר תורגם לעשייה ורווח כלכלי.

 

על כן קואצ'ינג הוא הכל ולא כלום .

 

טל, תודה על תגובתך

אני מבין שלדעתך המאמן נכנס במקום ההורות והסמכות.

זה מתאים לחלק מסוגי שיטות האימון אולם לא כל השיטות טוענות שהמאמן הוא מקור הסמכות או אפילו מקור הידע.

איפה המורים בסיפור?

אני מכיר מורים מצויינים שהינם בעלי ידע ונסיון באימון כתוצאה מהרצון שלהם להיות מורים טובים יותר ולהבין איך להגיע לתקשורת טובה יותר עם תלמידיהם.

האם לדעתך המאמנים משלימים חלק מתפקיד המורים?

אלון

צטט: allong 2009-04-19 11:10:15

טל, תודה על תגובתך

 

אני מבין שלדעתך המאמן נכנס במקום ההורות והסמכות.

זה מתאים לחלק מסוגי שיטות האימון אולם לא כל השיטות טוענות שהמאמן הוא מקור הסמכות או אפילו מקור הידע.

איפה המורים בסיפור?

אני מכיר מורים מצויינים שהינם בעלי ידע ונסיון באימון כתוצאה מהרצון שלהם להיות מורים טובים יותר ולהבין איך להגיע לתקשורת טובה יותר עם תלמידיהם.

האם לדעתך המאמנים משלימים חלק מתפקיד המורים?

 

אלון

 

אלון , שלום

נתחיל בהסטוריה שם ההורים הם אלו שהיו אחראים ללמד את הילדים, אחריות הידע והלמידה נמצא אצל ההורים .

בהמשך היה אדם שתפקידו היה ללוות מהבית אל הגן/ בית הספר את הילד ושמו של האדם שלקח על עצמו את התפקיד הוא :

"פדגוג" כן אותה מילה חינוכית שאנו משתמשים בה היום היה בעצם תפקיד של מלווה של הילד אשר לקח אותו ואת שאר הילדים לעיתים קשורים בחבל אחד לשני אל הגן.

משם המשיך תהליך שהליווי של הילד נהפך לחינוך הילד, מה השתבש באמצע אינני יודע .

על כן מורים הם לא מאמנים ולא פסיכולוגים ואפילו כבר לא פדגוגים.

המאמנים  אסור להם והם לא צריכים לקחת את תפקיד המורה, הם צריכים למצוא את הקול של עצמם.

הקוצ'ינג הראשוני נראה שהתחיל במקורות שלנו כמו ספר התניא למשל.

נראה שהיום הצורך בקוצ'ינג נובע מכמה סיבות:

ההורים עסוקים ומשקיעים שעות בעבודה ובבניית קריירה ובמעט הזמן שנותר "מפצים" את הילדים בכך שהופכים להיות חברים שלהם ולא הורים שמחנכים, וכך הילדים רואים אותם ולכן ההתנהלות מולם היא שונה ממה שרובנו מכירים אצל הורינו.

ה"פיצוי" השני הוא שההורים קונים ו"משקיעים" בילדים חוגים, מתנות כמעט כל דבר חומרי שהם רוצים לקבל . הרי "בשביל מה הם עובדים"

הבחנתי שההורים היום שוכחים לתת מטלות לילדים הקשורות בבית ואם הם נותנים מטלות אז הן שייכות רק ל"חדר של הילד" כאילו שהוא לא משתמש ביתר חלקי הבית. זה יוצר מצב  שבו הורים מרגישים מנוצלים (אני ה"כספומט"..)

כאשר מי שיוצר את הניצול זה הם עצמם .

אם נתייחס לנושא של תקשורת וירטואלית וטלוויזיה . כמה זמן כבר נשאר להורים ולילדים להתקרב ולהכיר לעומק  ?

כמה זמן יש  להורים לחשוב על הדברים הללו?

 כמה זמן איכות יש להורים עצמם ?

כמה זמן איכות יש לכל הורה עם עצמו ?

פה נכנס לתמונה המאמן האישי שמבחין בתמונה הגדולה ורואה מה שהדמויות בתוכה לא מצליחות לראות והוא משקף בין היתר..

ותחשבו על זה...

אני מאמינה שה"אימון" כמו שאנחנו מכירים אותו היום הוא מענה לצרכים שונים למשל

להנחיה

למנהיגות

לקשר

למיקוד

להנאה

בעולם מוצף גרויים מהיר ומשתנה ומנוכר יחסית עולה הצורך בשותפות מסוג כזה.

מאמינה שברמה זאת או אחרת... תמיד היה מנהיג בעם. רק ה"תוכן" ואו האופן השתנו עם התקופה ומאפייניה.

איך הניעו מצביאים גדולים ? איך הניעו מנהיגים גדולים ? ואכן ספורי התנך מכילים את כל זה ומעניין לקרוא .

יש לי טיפה בעיה עם ה"טענה" שהאימון מהווה עלה בגלל כשל חינוכי ... הרי עיקר האימון עדיין מתבצע עם אנשים בוגרים והעידן שלנו היה יחסית תמים. קריאה בפרקי אבות למשל יכולה להראות איך עולם כמנהגו נוהג בעניין ההתחבטויות האנושיות. ( היום יש מדיה נוחה יותר וריאליטי.. אז יותר קל לדעת מה קורה אצל אחרים) .

ועדיין עם כל הכבוד לאימון. הוא רק אחת מהדרכים לעזור לאדם באשר הוא.

יותר קל ללכת לאימון מאשר ללכת לפסיכולוג, כי אימון לא מתייג אותך (זה גם צורך). יותר קל לזרום עם התוצאה המהירה. כאמור באין מחקר מדיד של ה"שיטה" ... עוד לא ממש ברור מה האפקט ההמשכי, או כמה אנשים באמת סיימו תהליך אימוני והשיגו תוצאות שלא לדבר על פריצת דרך.

דיון מעניין העלית.

לעניות דעתי, הסיבות שמובילות את אנשי התרבות המערבית ללכת לאימון הן בדיוק אותן סיבות שהובילו לטרנד של טיפולים פסיכולוגיים בקרב אנשים מהשורה עד לפני מספר שנים - חיפוש עצמי, תחושות תקיעות ואובדן דרך שנובעים מעולם אינדיבידואליסטי, תחרותי ומהיעדר תמיכה קהילתית ומשפחתית במידה שזו קיימת בתרבויות אחרות או שהיתה קיימת בזמנים אחרים בהיסטוריה שלנו.

ייתכן שכמה מהמאמנים פה לא יסכימו איתי, אבל אני חושבת שבמידה רבה האימון מהווה תחליף לטיפול הפסיכולוגי (בקרב האנשים המוגדרים כנורמלים) משום שהוא קצר יותר, ממוקד יותר, התנהגותי וגם זול יותר. הוא מתמקד במטרות של המטופל, אין תחושה של עליונות של המטפל וכמו כן, רואים את ההתחלה ורואים את הסוף. ואולי חשוב יותר - על מנת לפתור בעיה המתאמן לא מרגיש שהוא חייב לחטט בכל מיני פצעי עבר מבלי שיבין מדוע זה חשוב בדיוק, אלא מטפל בדברים שמציקים לו בהווה.

ובעצם - האימון מזכיר את הפסיכולוגיה ההתנהגותית (בניגוד לגישה הפסיכואנליטית וגישות אחרות בפסיכולוגיה), רק שהוא לקח אותה צעד אחד קדימה. מאמנים מתמקדים בד"כ בחזון ובמטרות שמציב המתאמן (ולא המאמן) ואלו אח"כ מתורגמים להתנהגויות מעשיות.

בנוסף, מאד ייתכן שהליכה למאמן פחות אפופה בסטיגמות כמו הליכה לפסיכולוג. אדם שיודע ומרגיש שהוא בריא בנפשו, אך מעט תקוע או מדוכדך מהאופן בו הוא מנהל את חייו, יעדיף ללכת ל"מאמן" שעצם השם שלו הוא יותר מקובל חברתית.

"אני מתאמן" נשמע אולי טוב יותר מ"אני הולך לפסיכולוג". אני מתאמן משמע אני בריא.

ואולי בעצם מקצוע האימון נוצר כמעין הגירסא הפוליטיקלי קורקטית של הפסיכולוגיה

תודה לכל המגיבים

אני חושב שנושא ההורים ,הסמכות שלהם והנוכחות שלהם ישפיע יותר על הדור הצעיר, על הילדים שלנו ופחות עלינו. אנחנו כהורים זה כבר סיפור אחר.

אני לא מסכים עם הדעה שאימון הוא טיפול פסיכולוגי לייט למרות שרבים חושבים כך.

אין לי כלים וכוונה לחדור אל הסיבות בעבר, ולנסות לנקות את הפצעים שהגלידו. אנו לא עוסקים בתיקון העבר ושינוי המצב הנוכחי.

מטרת האימון היא להביא את המתאמן לרצוי שהוא הגדיר ולייצר מציאות חדשה. להביא אותו למצב ה being וה doing הנכון.

אתם מוזמנים לקרוא מאמר רציני מאוד בנושא באתר של בי"ס עוצמה.

נדמה לי שהצורך במאמן נובעת גם משינוי הגישה של כולנו בתקופות האחרונות לדוגמא:

בלבול בנושא הערכים אחרי שכל "פרה קדושה" כל ערך מקבל סימן שאלה (ציונות? עליה? התנדבות? מילואים?)

הרצון שלנו לתוצאות מהירות (כדוגמת כוכב נולד), ללא סבלנות וסובלנות לתהליך

המדד החברתי הבא לידי ביטוי בהצלחה חומרית,

השינויים התכופים שאנו והסביבה עוברים

אלון

תודה אלון על הדיון המעניין

המרכיב אשר השתנה לדעתי מעולמו של הנביא ירמיהו, ומעולמו של רבי משה אלמושלינו, הוא התרבות והחברה אשר התפתחו לבלי היכר בתקופה כה קצרה.

פעם הספיק מורה אחד ... רב אחד ... וזוג הורים כדי ללמד אותנו בתחילת החיים ולתמוך בנו במהלך הדרך

כיום אנו מופצצים בהמון נתונים ידע ומידע על שיטות גישות ותהליכים שמטרת כולם לסייע לנו להגשים את עצמנו. עומס המידע האדיר גורם כיום ליותר בלבול ומפריע לאתר את הדרך להגשמת הייעוד האישי המתאים לנו. כאן נכנס תפקיד המאמן המקצועי אשר מחד מודע ללחץ ולעומס הנתונים והמידע ומאידך בעל ארגז כלים אשר יכול לסייע למתאמן להפריד את הנתונים הרלוונטים עבורו ולמצוא בעצמו את הדרך להגשמת ייעודו.

הנה פוסט שכתבתי בנושא ערב חג הפסח תחת השם - כאן ועכשיו ... או ... שם ואחר כך:

תרבות הניו-אייג' מדגישה את חשיבות זיהוי מצב ה-'כאן ועכשיו' כבסיס ליצירת שקט ואיזון פנימי. באופן פשטני ניתן לומר שכאשר החיבור עם תחושת ה-'כאן ועכשיו' אובד, מתחיל תהליך הצטברות של משקעים המוביל לעומס רגשי, וככל שמינון מצבים אלו פוחת בחיים האישיים, מתפתחות תגובות של מתח, לחץ, כעס ...

כל שינוי אשר מתרחש, משפיע באופן מיידי על מצב ה-'כאן ועכשיו'. שינוי למעשה מעמיד אותנו בפני הבחירה, אם להישאר במצב של 'כאן ועכשיו' או לעבור למצב של 'שם ואחר כך'. מבחינה זו, תרבות התקשורת ועומס המידע והנתונים בה אנו חיים כיום, מציבה בפנינו פיתויים רבים אשר גורמים לוויתור על מצבי 'כאן ועכשיו' בעבור שיחת טלפון עם פלוני, תוכנית טלביזיה אלמונית או בדיקת תיבת הדוא"ל האישית (ואפילו היכולת לקחת את הרכב הפרטי ולקפוץ לעשות סידורים כאלה ואחרים, מפריעה לשמור על 'כאן ועכשיו' ...). חוסר האיזון שנוצר כתוצאה מנגישות התקשורת, והצפת המידע, יוצר לא פעם תגובה רגשית כועסת, הנובעת מהוויתור על 'כאן ועכשיו', ומעבר שאינו מודע לעיתים למצב של 'שם ואחר כך'.

מאחר ובמציאות הפוסט מודרנית כיום, משימת איתור מצבי ה-'כאן ועכשיו', והבדלה בינם למצבי 'שם ואחר כך' הופכת להיות מורכבת יותר, אפשר להבין את עודף התגובות העצבניות והכועסות, בעולם ובכלל. על מנת לתאר את מורכבות המשימה הניצבת בפנינו כיום, להלן מס' נתונים המתייחסים להתפתחות תרבות התקשורת במהלך עשרות השנים האחרונות בישראל (מתוך מאמרה של נעמי דרום ב- TheMarker - קישורית):
משנת 1997 ועד 2007, במהלך 10 שנים גדל מס' הטלפונים הסלולרים שבידי העם היושב בציון - פי 4.5.
משנת 1948 ועד 2007, במהלך 59 שנים, גדל מס' היציאות לחו"ל של תושבי המדינה - פי 189.
משנת 1951 ועד 2007, במהלך 56 שנים, גדל מס' כלי הרכב הפרטיים בישראל - פי 187.
בשנת 1948 לא היה ערוץ טלביזיה (רק ערוץ רדיו 1), וכיום בכל בית קיימת האפשרות להתחבר למאות ערוצים (באמצעות הלוויין או הכבלים)
בשנת 1991 הושק האתר הראשון באינטרנט (info.cern.ch), ותוך 7 שנים מספר האתרים עבר את המיליון - פי 1,000,000!!!

לפי הרשימה הקצרה והלא ממצה שלעיל, הרי שבמהלך 60 השנה האחרונות אנו נחשפים למבול גדל והולך של נתונים מידע ואפשרויות. אלו הם שינויים המצמצמים את חוויית ה-'כאן ועכשיו', ומפריעים לאיזון שבין העולם האישי והפנימי שלנו לבין העולם החיצוני והכללי שמסביבנו. יותר מכך, כתוצאה מעומס ערוצים והתפתחות הקרב על תשומת ליבו של הצופה, שיטות השיווק והפרסום הופכות להיות אגרסיביות יותר ויותר, ומבול התקשורת והתרבות הניתך עלינו, הופך להיות מתוחכם וממכר מיום ליום.

... כך מתגלגל גלגל הרייטינג ובועת השינוי מתנפחת ..., עד אשר המוח מתקשה לשמור על פוקוס הגיוני ומאבד את האיזון בין 'כאן ועכשיו' לבין 'שם ואחר כך'.

באווירת חג הפסח וכחלק מתרבות הניו-אייג' האופפת אותנו אני מאחל לעצמי ולכולנו כי הלוואי ונצליח לעשות סוויץ' פנימי אמיתי ליציאה מעבדות (שם ואחר כך) לחירות (כאן ועכשיו).

חג שמח(קישורית לפוסט)

מעניין שפירסמת עשרה ימים אחרי שפרסמתי אני דיון על אותה השאלה, ואני מנחש שגם אני לא התחלתי את זה...

בכל מקרה, לשאלתך - אני חושב שהאימון צמח משתי סיבות, כמעט הפוכות.

בקרב אחדים האימון נתפס ככלי quick fix לצורך פתרון בעיות, לאלו שלא מתאים להם תהליכים ארוכים, פסיכולוגיים, ייעוציים וכו'. בעצם מדובר על יועצים במסווה של מאמנים שמביאים כלים מעולמות תוכן שונים (פסיכולוגיה על שלל גווניה, ייעוץ, מנטורינג, ותורות מזרחיות ואחרות) בכדי לייצר תוצאות מהירות.

מאידך, בקרב אחרים האימון בא כמענה למשבר מתמשך בדרך בה אנו חווים את החיים בעולם המודרני ובעיקרו ההתמקדות התרבותית ברציונאל והניתוק הכמעט מוחלט מהחלקים האחרים שלנו (רגשות גוף). שם התפתח אימון שבא לפתור בעיות שורש, וששם דגש על ההוויה ועל החיבור בינה לבין העשייה. שיטות כמו האימון האונטולוגי, אימון קו-אקטיבי, אמון רוחני ואחרות. למי שרוצה להעמיק - מוזמון לקרוא על אמסטרדם

לכן אגב, נוצר מצב אבסורדי בו אנו קוראים 'אימון' לשני דברים שונים לגמרי, ונוצר בילבול לא קטן - גם על זה פתחתי דיון על זרמים באימון