איילת, איזה מחווה בלתי צפוי... כדאי להוסיף שהטקסט נכתב בהקשר לתערוכה משותפת בין מספר אמנים שבחרתי כדי להציג רעיון של כאן ועכשיו ... התערוכה הוצגה ב 2006 במרכז אמנויות גבעת חביבה. על כך כתבו האוצרות אתי עמרם ואסנת בן שלום, בעיצומה של מלחמת לבנון השניה, פנינו לד"ר אנטון בידרמן ( שעבד איתנו שנים רבות ), להזמין חברים אמנים ליצור תערוכה משותפת בגלריה לשלום בגבעת חביבה. אנטון בחר להציג איתו שלושה אמנים: ג'ון בייל, חנה ברק אנגל ויז'י ביכונסקי.
שם התערוכה, " שחור – רוחש". בחיים בין מלחמה למלחמה, כשהמצב מופר והטילים נופלים על אזור הצפון וחיפה, אין פלא שאנטון בחר דווקא באמנים אלה העוסקים ביצירתם בחווית הזיכרון האישי או הקולקטיבי. המודעות לעבר והמציאות העכשווית יוצרים דיאלוג מעניין. הצבע השחור, צבע דומיננטי אצל ארבעת האמנים, צבע המקרין כח ועוצמה מול אופק שחור ושדות אפלים. הצופה נע בין שדות צבע שחורים לאפורים, בין גילוי להסתרה, בין ריק ליש, בין זיכרון למציאות.
ועל כך כתבתי: שחור זועק זיכרון , עבודת שחורות מציינות קטבים מנוגדים על מטוטלת הזמן והמשמעות. מהוד והדר לשכול וזיכרון. בתערוכה הנוכחית מוצגות עבודות שחורות של אמנים שעסקו במרוצת עשייתם האמנותית בנושא.
אנטון בידרמן - עבודות שחורות, מקרינות עוצמה, כוח, פחד ויופי באקורד אחד. עשויות בפחם סינטטי המאופיין בגוון של סופיות עם אסתטיקה של אלגנטיות. משטר עבודה קפדני וסיזיפי עם שליטה בתהליך. שחור בתוך שחור, חושך בתוך חושך, הולך לקראת המהות והתכלית בידיעה שבחירת הדימויים הם רק זיכרון למקור מת. "אני בונה פרזנטציה של חורבות תרבות וטבע כניסיון להרכיב מחדש היגד או משמעות. השאיפה היא לעולם טוב יותר, והדרך היא באמצעות התבונה וההבחנה. האמנות מאפשרת לבחון את אי הסדר והזרות שמתקיימת בתוך יצירת האמנות עצמה וגם מאפשרת את הטראומה של הפליאה.
" ג'ון בייל - עבודותיו עוסקות במיפוי הכאוס כעמדה וראייה אידיאליסטית המבקשת תיקון ואיזון. ציוריו הם ארכיטקטורה של שדה אירועים המספרים על משהו שהתרחש שם.יצירתו של בייל מחפשת יעד, והיעד הוא השלמות הפנימית בהרמוניה אנושית ועל כך כתב יואב דגון "בין הבהיר לכהה, בין השחור ללבן, בין תחושת המחנק לתחושות החלל האינסופי, בין האטום לשקוף ובין כל אותם ניגודים שבעמדה מתוחכמת, אך לא מתחכמת, מחבר ג'ון בייל את ההברות למשפט שלם.
" חנה ברק אנגל - יצירותיה של חנה ברק אנגל לוקחות אותנו הרחק והעמק אל תרבויות קדומות ומעלות הרהורים על כוחות הדימויים של אז ביחס להיום.בדרך הצמצום וההסמלה היא בונה תמצית סימבולית שוות -ערך לכוח דימוי האמונה. ביצירותיה של האמנית נמצא את האובדן והחסר שמלווה בכאב הנובע מהניתוק מהמקור האלוהי הדורש ניחומים או תחליפים לאותה אחדות אבודה שאי אפשר לחוותה עוד, אך היא נגזרת מסיפור הנפילה ומתכנים שהם טראומטיים עבורנו.
יזי ביכונסקי - "כל חיי הייתי עד למלחמות ושותף לכמה מהן. מה שחוויתי וראיתי הפך לנושא עבודותיי. כוונתי אינה לשאגות הקרב, לא לתבניות הלחימה וגם לא לזקיפות הקומה ההרואית. המסר אותו אני מבקש להעביר הוא מה שנותר מכל אלה, התכניות הגרנדיוזיות והחיילים שנהרגו,,, האדמה החרוכה, אותה אני רוצה להביא לידי ביטוי...
" אני המאמין של הגלריה לשלום בגבעת חביבה, האמונה כי האמנות היא כלי ישיר ובלתי אמצעי לגישור בין פערים ותרבויות, מנחה את הפעילויות השונות במרכז. האמנות היא שפה פתוחה המייצרת אסטטיקה, נגישה, מייצרת בסיס אנושי חדש, שפה רוחנית המהווה חיבור בין אנשים בודדים וקבוצות. הקו לאורך כל הדרך הוא אישי, אנושי והומאני תוך קירוב השוליים למרכז. האמנות יוצרת דיאלוג תוך עשייה משותפת, פתיחות ואפשרות להתייחס לכל אדם באשר הוא, באופן שווה.....
הוספת תגובה על "הפחד מעיסוק בשכול וזכרון "
נא להתחבר כדי להגיב.
התחברות או הרשמה