אכתוב בקצרה מעבודתי האישית (שזה כמדומני מה שאת מחפשת) יותר בהרחבה תוכלי להתרשם בפגישה או בשיח האמן שיתקיים ב30.4 בתערוכה בגלריית שורשים.

המעגלים ה"ישראליים" בעבודתי הם נושא הפוליטיקה שלאחרונה התחלתי להכנס אליו (ליברמן: "אין אמנות - אין אזרחות"), הנושא של הבנאליות של המציאות שלנו שכה התרגלנו לאליה עד כי אנחנו לא רואים עד כמה היא חורגת (הנושא של צבא, מילואים). נושא של מיגדר שקיים בכל העולם אבל מקבל משמעות רבה יותר מול הקונטרסט האורטודוקסי.

בנוסף ישנה כמובן דלות החומר והנושא אל אמנות רחוב שאט אט מתחיל לפעפע למודעות הישראלית (חוץ מהפסלים, המוניומנטים ומצבות הזיכרון הפזורות ברחבי הארץ).

כמובן הפוליטיקה המקומית של עולם האמנות (גלויה של אמן בעל שם, גלויה של אמן סודי).

אני חושב שגם דוגמא מצויינת לעבודה היא מודעת האבל של גדעון גכטמן (פורמט שאינו קיים בשום מקום אחר בעולם).

עמי , אני מוכנה לבוא להרצאה , רק עם תדבר על עצמך ,ותעיד שם עם חתימה שלך,

 על האמנות שלך , על האפיונים שלה מה ההבדל בין האמנות הישראלית לאמנות בעולם, 

עשינו עסק?

ושלום לך אבי , אני מבינה שלקחת חופש , זכור, אני יוריד לך בסוף החודש ,

צריך להודיע מראש, אדוני!

ודי מפחיד הלינק ששלחת , ואיפה אנחנו  שם , זה ראליזם  , מה עם האמנות?.

אני יוצר כאן

כי כאן אני יוצר (כשאני יוצר)

אכן עם קושי לעומת כל מה שמסביב.

כאן זה לא שם והפוך.

הנוף שעליו אני מביט

הוא כאן

מה לעשות אני אינני מרגיש שונה

מלבד זאת.

אני מרגיש שאין חשיבות להיותי ישראלי.

הי דבי ,

ראי איזו תשובות מעניינות נוצרו פה , רציתי לשמוע קול אחר. 

השינווים הם מאוד מהירים היום ,

נכון שאפשר לקרוא , את כל ספרי האמנות שמתבססים על ההיסטוריה שלנו, אבל פה יש קולות אחרים , בעיני מאוד אוטונטים מעניינים.

הרבה מהאמנים כאן מהקהילה גם מציגים בחו"ל , אני מאמינה שכל אחד מאיתנו צריך לחשוב על זה להוא מגיע למדינה אחרת,

אנשים שואלים מתעניינים , לדעת איך קורים הדברים פה, אנחנו רגילים ביננו תמיד רק להתלונן ,

ושאתה במדינה זרה,

אתה באופן די טיבעי הופך להיות פטריוט , מעלים קצת את הקשיים ופתאום רואה קצת ורוד, לא?

הציניות נעלמת,

נכון ,לא תמיד,גם  ראיתי בכאלא שמציגים אותנו בצורה מעליבה עם התחתונים למטה.

כל אמן /איש אמנות שיוצא מכאן גם צריך להרגיש קצת שליח.

נ.ב. ואני לא עושה הרצאות .  לא פורנטלית.

צטט: a#mili 2009-04-21 12:23:03

אלי דינר , בגללך אני יעמוד מול  כולם , ויסכם במילים שלך , "קשה קשה קשה".

 

יאללה תפשיל שרוולים , ותתאמץ יותר,

 

 

 

 

דורית , יש וכתבו המון,ואני גם אקרא ,אבל,

 מעניין אותי בגלל הפורום שלנו שהוא יחודי להגיע לפרט , לאמנים , ולשאול ולהגיע עם תשובות הכי אותנטיות.

 

בטח יש לך מה להגיד, על עצמך. נו.....

 

 

 

 

 

 

 

נחשוב מהבטן.

אמילי,

האמת היא שה'קשה' שלי מבוסס על כמה דברים ממשיים למרות שזה נשמע ציני:

1) אני מהגר. לא שייך לכאן ולא שייך לשם (את האטוס הציוני מזן זנחתי - אני יהודי חילוני שחי במדינת ישראל), לכן, תרבותית, אני נמצא באיזה מקום באמצע אוקיאנוס.

2) הקשה השני נובע מכך שכשאני מסתכל מסביבי כאן אני לא מבחין במהות צורנית ישראלית (אולי זו מגבלה בהבנה שלי) אלא, במקרה הגרוע,אני רואה ניסיונות לאמץ שפות 'איניות' מהעולם הגדול, ובמקרה הטוב תרבות מקושרת אינטרנט שמכינה קוקטלים של צבעים, צורות ושיטות.

3) והקשה השלישי נמצא במוטיבים שאפשר לקרוא אופיינים להימצאותנו כאן והוא מוטיב הכיבוש והמלחמות השונות.

לדעתי אכן "קשה, קשה, קשה"

צטט: אלי דינר 2009-04-22 19:45:03

לדעתי אכן "קשה, קשה, קשה"

גם לי קשה :-)

כמה המילה הזאת מפעילה , לחשיבה , "קשה"

מילה אחת שמבטא מצב נתון .

אני מאמינה שהאמנות נוצרת ממקום יש  מצב של מרחב מרוקן,

אמנות  היא ממוקמת במקום הקשה שם המקום הוא ריק , ורק תכנים נפשיים יכולים למלא את אותו חלל ריק,

אמנות לא נוצרת במקום של שובע נפשי,

שים לב שאחרי מצבים קשים אקוטים בחיים , האדם פתאום נוצר לו מרחב נפשי מרוקן שהוא צריך למלא אותו .

 הקושי הוא המעיין של היצירה.

לפני 10 שנים בערך הייתי בארה"ב עם משלחת אמנים של הסוכנות, והאורחים נורא רצו להרשים אותנו , לקחו אותנו לאיזה וילה עם אגם (משעה ידי  אדם- לא טיבעי) שעל שפת האגם היו פסלים של האמנים הכי גדולים .

(סתם ניזכרת- הדבר המוזר והתמוה שהוילה היתה שייכת לאישה מאוד עשירה, והיא כתבה בצוואה שלה שהיא מעוניינת שהמשרתים ישארו אצלה בבית גם אחרי מותה ויחליפו מצעים של המיטה שלה כל בוקר, וימשיכו לנהל את הבית כאילו היא חייה, זה היה במניפוליס ארה"ב)

המקום הזה היה כל כך יפה,

הם הכינו מראש חומרים ניירות עפרונות צבעים בשביל שנוכל ליצור שם, אני זוכרת והפתיע אותי שבתוך כל הסדר העושר והפאר

לא הצלחתי לעשות שום דבר , לא קיבלתי שום השראה , רק ישבתי שם הסתכלתי ,הייתי המומה מהפאר).

ולעומת זאת בבית בתוך הסטודיו המבולגן שלי שלפעמים למצוא בו עיפרון לוקח לי חצי שעה , שם אני חיה ,שם קיים בי הצורך ליצור  , מעיינות של טינופת ג'יפה וליכלוך גורמים ליצירתיות רבה בעיני , היכן שאין שובע קיימת יצירתיות.

אלי כמה מזל יש לנו בחיים הללו שקשה לנו ,אוי וווי זימר ,.

אם נתחום את המונח "אמנות ישראלית עכשווית"

בטווח של 20-10 השנים האחרונות.

האמן המקומי מושפע מאוד מהנעשה בעולם הרחב.

כמתחייב בעידן התקשורת והחיים בכפר גלובאלי.

כדי לדעת מה עכשווי אצלנו כדאי אולי לשאול את

הזר, זה שאינו מתבשל בסיר הלחץ היומיומי שלנו.

הוא רואה אותנו בהסתכלות ממקום אחר, וכידוע

"מה שרואים משם לא רואים מכאן".

יתכן מאוד שהזר יראה את העכשוויות שלנו דווקא

בדברים הקטנים שאליהם אנו לא כל כך מודעים. 

אפשר לומר שבשנים האחרונות בכל זאת

התברכנו בכמה אמנים ישראלים היודעים מהי

אמנות ישראלית עכשווית, יצרנים חדורי מוטיבציה 

להציג בגלריות פלוניות בערי העולם כדי לקבל

קצת יחס גם אצלנו.