לכל אדם יש סיפור למה הוא אושפז בבית-חולים. רופא אותו זוכרים לכל החיים. אחות שהיתה אנושית במיוחד. משהו שקרה בדרך לבית-החולים. ספרו לנו!

טוב, אני אתחיל. כשאני הייתי קטנה, הייתי "אורחת-קבועה" בבית-חולים קפלן. חייבת להגיד שיש לי רק זכרונות טובים משם. אני זוכרת היטב את לחיצת-היד החמה והמנחמת של פרופ' סטנלי לוין ז"ל, ואת דאגתו הכנה של פרופ' צבי צדיק שיבדל לחיים ארוכים. במהלך ימי האשפוז, זוכרת היטב שעות ארוכות של ציור ומשחקים בעולם הדמיון, זאת-אומרת בספרייה,  ובעיקר המון אהבה והומור מצד הרופאים והאחיות. אני אפילו זוכרת את ציור החתול שהיה על דלת החדר.

בוודאי גם לכם יש סיפור שלכם או של בן משפחה קרוב. אתם מוזמנים להעלות אותו כאן.קיבלתם עצה לחיים מרופא? הצילו את חייכם או את חיי קרוביכם? היה לכם חיבור מיוחד לאנשי-הצוות? קבלת החלטה ששינתה את חייכם בעקבות אשפוז בבית-חולים?.. קרה לכם משהו מצחיק בדרך לבית-חולים?... ספרו לנו!! 

לפני כחמש שנים אמא שלי אושפזה לניתוח דחוף ופתאומי בבית החולים הלל יפה. כמה השמיצו וכמה הפחידו אותנו על איכות השירות והרפואה בבית החולים הזה.

את אמא שלי איבחן רופא עירני שטיפל בה אחר כך חודש בטיפול נמרץ ואחר כך במחלקה פנימית. רופא מעולה, צנוע ובן אדם שהיה "מענטש" עד הרגע שעזבה וגם בביקורות שעברה שם.

גם צוות האחיות והרופאים האחרים במחלקה היו נפלאים ולא היתה לנו תלונה אחת על בית החולים.

מצער אותי מאד שאני לא זוכרת את שמו כרגע ואמא שלי לא זמינה. הייתי רוצה לפרגן לו. בהחלט. 

למיכל.

העלת נושא חשוב ובודאי לכל אחד מאיתנו יש סיפור מרגש על כך...

הסיפור האישי שלי הוא שכשהייתי ילד בין 4 יום אחד עלה לי החום ל-41- מעלות ולקחו אותי לבית חולים לאישפוז של כמה ימים,בבית חולים הלל יפה..

הצוות היה נהדר,וכבר בתור ילד הבנתי שהצוותים הרפואיים עושים עבודת קודש ...

וזכורה לי שיחה עם אחות חייכנית ששאלה אותי: נו..."כשתהייה גדול תרצה לעבוד בבית חולים?" עניתי לה: "מה פתאום? אני פוחד מהצינורות ומהמכשירים.".."פוחד שיבוא מישהו עם כלי נתוח וינסה לעשות לי נתוח"....

וראו את הפלא: השנים עברו ועברו ,גדלתי וב-22 השנים האחרונות,אני בדיוק עוסק בתחום שמימנו פחדתי כשהייתי ילד...

על כך נאמר-"הו הו איך שגלגל מיסתובב."

זיו צח..

תודה על ההזדמנות שאת נותנת לי להודות למחלקה ההמטולוגית בבית החולים רמב"ם בחיפה. בעיקר לד"ר נוהאד חדאד (שצריך להתבונן אינספור פעמים בגבה על מנת להיות בטוחים שאין שם כנפיים) ולצוות האחיות מאישפוז יום. למרות שהסוף של הסיפור האישי שלנו עצוב מאוד, הן עשו את הכל על מנת שנעבור את תקופת הטיפול הקשה בהרגשה החמה והמחבקת ביותר האפשרית.

רק בריאות.

בתור מי שבאה מהשטח ורואה כיצד כל הצוות הרפואי עובדים ללא לאות, ללא תקנים, עם מחסור חמור בכח אדם ולפעמים גם בציוד ותרופות, אני מורידה לפניהם את הכובע וכל הטעויות והאסונות שקורים  מדי פעם נובעים פשוט מהחוסרים הללו.

נכון שיש פיספוסים של רופאים אבל אנחנו בני אדם ומותר לטעות (עד גבול מסוים)

לפני חמש שנים היה לי דלקת בכלייה. הגעתי למיון של הדסה עין כרם. המתנתי ארבע שעות בכאבים נוראיים עד שבמקרה ידיד שלי היה רופא תורן והריץ אותי את התור. דאג להכניס אותי למחלקה פנימית לחדר פרטי.

באותו היום היה פיגוע במחסום קלאנדיה, מה שכמובן אומר שהבית חולים במצב כוננות ספיגה. 

הייתי לבד הX שלי היה במילואים (כו בקלאנדיה) כולם היו עסוקים ואני שם לבד, ממוסטלת מכדורים נגד כאבים ואח חביב שדאג לשלומי.

אותו האח ווידא שטוב לי, הוא היה מאוד אנושי. שלושת הימים שלי בעין כרם לא זכורים לי לרעה, זכורים לי ביקורי הרופאים אם ההסברים הארוכים (מי מבין שאתה תחת כדורי הרגעה) והאח שמגיע מיד אח"כ ומסביר על מה המהומה ומה אני צריכה לעשות בשפה פשוטה. 

בשבילי אותו האח שינה את החוויה, לא טראומטית.