אני עוד פחות מחודש עומדת לפני דיון ברבנות. ועולות לי שאלות 

"נו אז מה יהיה?"

"האם זה באמת הסוף?"(כן התקווה האופטימית אומרת)

שאלתי את עצמי " איך אני צריכה להכין את עצמי?"

היום קיבלתי תשובה אחת.

 

לאחר שיחה עם ידיד שבתהליך גירושים, למדתי. אינני יכולה לפרט אך אספר בכלליות. 

הוא היה בדיון ראשון. הוא ופרודתו היו בגישה של להתגרש. אך השיחה הוסבה סביב הילדים. במשך 20 דקות הדיין דיבר כמה הגירושים ישפיעו ויפגעו בילדים והאם הם כהורים רוצים שישפטו אותכם בכך שפגעתם בילדים שלכם. הידיד שלי לא יכל לעמוד מול מילתו של הדיין. הם הופנו לייעוץ.

 

אני למדתי הרבה מהשיחה שזאת, כמה אני צריכה ללכת "באופן ודאי" שאני הולכת להתגרש. עד כמה אני צריכה להיות אסרטיבית ונחושה. למדתי שההתמחות של הרבנים הוא לגוע בנקודה הרגישה שלך כדי להביא לשלום בית. אך אני צריכה להקשיב לאינטואיציה שלי שאומרת "די", רוצה להתחיל חלק חדש בחיי. רוצה זוגיות מעצימה ולא ממיתה והורסת דורות, משפחה וסביבה.

 

ואני אעמוד על זה.

 

הבנתי שהתחושה הזאת חייבת לעבור לדיינים ולפרוד שלי.

המשימה שאני נותנת לעצמי זה לרשום את כל היתרונות בכך שאני מתגרשת.

 

אם יש לכם דברים נוספים שצריכים להיות מוכנים, אשמח לשיתוף, אבל רק דברים חיוביים.

את נשמעת נחושה, לכי על זה, זה לא כל כך נורא כמו שזה נשמע!!!

שיהיה בהצלחה.... זו תקופה לא פשוטה כך אני מניחה בשבילך ,בשביל ילדיך וגם לאדם שלו נישאת....

ולכן יחסית "קל" להשפיע עלינו בתקופה שאנחנו לא כל כך חזקים ויש ספקות טבעיים וברור לנו שילדים נפגעים בתהליך הגרושין והעולם שוב לא יהיה אותו דבר עבורם .

גרושין זה צעד משמעותי ולכן עושים זאת בכובד ראש ...אינני "שמה" את זה על הדיינים או על המשפחות שמנסות להניע מלבצע את הצעד המשמעותי הזה.

 אם כלו כל הקיצים ואין דרך אחרת אף אחד לא יוכל להניע אותך ...הרבנים נכנסים בסדקים בספקות שהם חלק טבעי מהתהליך ...עד כמה את בטוחה שזה הדבר הנכון לעשות רק את יודעת ....

ורשימות זה אחלה זה מסדר את הראש

כן-עוד כמה רעיונות:

יש לך שם,ואל תסכימי שיכנו אותך "האישה".

דברי והביעי דעתך בצורה ברורה.אל תפחדי,ואל תרתעי!

בקשר לילדים-הסבירי חד משמעית שהם מטופלים ויטופלו,ויש מספיק מערכות שעוקבות אחריי טיפול זה.

והעיקר-שימי דגש על חייך.יש לך זכות לחיות חיים מאושרים ומסופקים,ואת ראויה לכך!

מאחלת לך הצלחה,לי,לצערי כי רב,לקח רק 5.5 שנים להגיע לגט המיוחל.

 

אני חושבת שהכי חשוב זה, שאת תאמיני, שבגירושין שלך את מעניקה לילדים שלך אמא יותר טובה, יותר חיובית ויותר שמחה. אם את תאמיני שבזה שאת עושה את הצעד הנכון בשבילך ומגיע לך להיות מאושרת את תהיי בן אדם יותר טוב וחיובי - אף אחד לא יוכל עליייך.

בהצלחה

את מודאגת בקשר לילדים או בקשר לאיך שינסו "לטפס" עליך בעניין שלהם? נראה לי שגם וגם - וזה לגיטימי וברור בהחלט.

אז הנה כמה אמיתות לגביהם.

אבל ראשית אגיד שאני כותב כי מדברייך עולה שאת נחושה ויודעת שאת עושה את הצעד הנכון לגבייך. את האמת לגבי זה רק את יודעת, ואני מאמין לך לכתבייך ופועל על פי זה.

 

אני בכוונה לא כ"כ אתייחס בדבריי לדיון הקרוב - אלא דווקא  אנסה להניח תשתית מחזקת - אני מבין שהדיון הקרוב נראה כרגע כהר - אבל יהיו עוד הרבה אחרים - וחשוב שתדעי להתייצב אל מול כולם כשאת פועלת מהמקומות החזקים שלך - מהאמת הפנימית שלך. כשאת תבואי מהמקום המחוזק והמחזק הזה, את תוכלי לכל דבר, לכל הר, לכל נסיון השפעה ולכל תוצאה אפשרית.

 

אז קודם כל - איני שותף לחגיגת "הילדים הם הסובלים בגירושים" - האמת היא שהם סובלים פי כמה כשהם גדלים בבית ללא אהבה - ללא אמת. ההבדל הוא שהחברה מתייחסת לזה הפוך! אבל, החברה היא לא האמא של הילדים שלך - את כן! וזה שכל מיני אנשים מזדהים עם הפחד של עצמם מהפרידה, ומשליכים מחוויותיהם האישיות על חייך ועל חיי ילדיך - זו בעיה של אותם האנשים, לא שלך - ובטח שאל תעזרי להפוך את זה לבעיה של ילדיך. הביני - גם דיינים מפחדים, גם מאמנים ופסיכולוגים ורבנים - כולנו עם שק הפחדים והצרות שלנו. אף אחד לא יותר טוב ממך וגם לא פחות. כל מה שאת יכולה לעשות זה לבחון כל מילה שאת שומעת או קוראת - ולהרגיש אם באה מאהבה או מפחד. ולבחור להכניס את מילות האהבה, ולא את מילות הפחד - לחייך ובמידה מסויימת גם לחיי ילדיך עד כמה שאת שולטת בהם..

 

וחשוב להבין - אני לא קורא לך כאן לנהוג בחוסר אחריות הורית, אלא להיפך - לקחת אחריות הורית אמיתית. הביני - אין לך זכות למנוע מילדיך לגדול בבית של אמת, אלא בבית של שקר. ואין לך זכות לנטול מהם את הסיכוי לראות אולי פעם מהי זוגיות אמיתית, ובטח שאין לך זכות לגזול מהם את הידיעה מהיא אהבה אמיתית - לעצמי ולאחר. ואם זה לא המצב כעת - עלייך לפעול. ילדים לא לומדים מהדיבורים שלנו כ"כ הרבה כמו שהם לומדים מהמעשים שלנו ואף יותר מזה (ובפרט כשהם קטנים) - ממה שהם מרגישים בחושים שלהם שעובר עלינו. אנחנו יכולים לרמות את עצמנו - אבל לא את ילדינו. מבחינה זו הם ברומטר מצויין.

 

את ובעלך הנוכחי - אתם ההורים של ילדיכם, וכאילו תשארו תמיד. אם אתם צריכים הנחייה וייעוץ איך להמשיך להיות הורים, גם אם תפרדו וגם אם תשארו - קחו הנחייה וייעוץ. מהרבה בחינות, כשאין הסכמה בין ההורים על דרך הגידול, זה יותר פשוט להיות הורים כשפרודים - בשני בתים שונים ובתנאי שיודעים לא לערבב את הסכסוך שלכם בחיים שלהם, ולעולם לא להשתמש בהם כנשק או כמגן בינכם. אבל צריך ללמוד את זה - ועדיף ביחד, אם אפשר. הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות זה ללכת ללמוד את זה בייעוץ או בטיפול או באימון טובים. אם תרצי - אשמח להמליץ לך על בעלי מקצוע טובים שאני עבדתי איתם אישית - כתבי לי. וגם אם בעלך הנוכחי לא ירצה לשתף פעולה - את עדיין אחראית לעצמך ולתגובותיך - ובמיוחד בסוגיות קשות כמו איך להיות אמא לנוכח הסתות ומלחמות? איך לא לאבד את זהותך ואת מה שחשוב לך לנוכח "כל העולם" -  זה גם אפשרי (אני מקווה שזה לא המקרה שלכם, אבל בכוונה נותן דוגמאות קיצוניות כדי להעיד על הכלל ולהראות שהכל אפשרי).

 

זה לא קל להיות הורה גרוש, או ילד להורים גרושים. אבל מי אמר ש'קל' זה מה שנכון?

בכך שתלכי עם צו מצפונך, תלמדי את ילדייך לפחות שני שיעורים חשובים - את שיעור האמת, ואת השיעור של להתקרב אל עצמך - אפילו לנוכח סביבה עויינת. כי בסופו של דבר - אדם שלא חיי על פי מצפונו, שלא חיי ביושר עם עצמו ועם רצונותיו האמיתיים (לא גחמות ולא יצרים רגעיים ולא חיפוש ריגושים זמני - אלא קולו של הלב שלו) - הוא אדם סובל. 

 

יש הבדל בין 'קל' ל'אושר' - בין 'קושי' ל'סבל'. קושי הוא באופיו תולדה של אירוע יותר אובייקטיבי - לדוגמא: קשה לגדל ילדים ללא עזרה. סבל הוא תולדה של סיפור סובייקטיבי שאנו מספרים לעצמנו כמה רע לנו בגלל שקשה לנו. קושי פחות נתון לבחירתנו - סבל הוא בחירה, גם אם לא תמיד מודעת. קושי לא מונע אושר! סבל הוא הפניית גב לאושר.

 

אושר מושג ע"י חיים של התקרבות לאמת העצמית שלך - עם מה ומי שאת ולא מה שהחברה או החינוך או התרבות שלך רוצים שתהיי. אושר הוא בחירה בעצמך ולכן לא קשור בכמה קל או קשה כרגע בחיים. אושר הוא תולדה של אהבת אמת.

 

ואני לא מנסה להציג לך תמונה של גורו מואר - אני בוחר בסבל יותר פעמים ממה שהייתי רוצה להודות בכך. מה שכן - חשוב לזכור זאת שזאת בחירה - כי כל פעם שאנחנו בוחרים בסבל, וזוכרים זאת - אנחנו גם יכולים מיד גם לבחור באושר. הידיעה הזאת מחזקת אותי, ומשאירה אותי מעל המים לא מעט פעמים. אני מקווה שגם לך תעזור.

 

תבחרי לעשות מה שתבחרי בדיון - אהבי את בחירתך - אהבי את עצמך. זכרי שחלק אחד של החוכמה הוא לחפש ולהשיג את מה ומי שאוהבים, אבל חלק לא פחות חשוב הוא לאהוב את מה שקיבלנו כשאין לנו ברירה.  כן - גם לאהוב זה בחירה.

 

כל אלו שיעורים שאת יכולה ללמד את ילדיך - במעשייך וגם חשוב מאד בדברייך - לאור הדוגמא שאת נותנת להם. 

 

ולמה חשוב לדבר? שהרי אמרתי קודם שילדים לומדים יותר ממעשים מאשר מדברים, ועוד יותר מההרגשה? כי כשאנו רואים אחרים פועלים, אנחנו מפרשים את מעשיהם לפי ההקשר שלנו, וכך עושים גם הילדים, ויעשו יותר ויותר ככל שיגדלו. ככל שילדים גדלים בחברה, הם לומדים פחות לסמוך על מה שהם מרגישים ויותר על הפרשנויות שניתנות להם מסביבתם - עד שהם מזדהים עם הפרשנויות והופכים אותן לשלהם (ולראיה - רוב הילדים החילוניים יוצאים לבסוף חילוניים, או ילדי דתיים הופכים דתיים, שמאלנים, ימניים, וכו'). וחזרה לילדיך את - ייתכן כי ישמעו כמה הם מסכנים וכמה אתם לא בסדר שהתגרשתם, ואולי אפילו - כמה אבא היה בסדר ואמא היא זאת שרצתה להיפרד וכו' וכו'. גם אם הם הרגישו פעם אחרת - הם עלולים לבכר את הפרשנות על פני ההרגשה. ואז, ייתכן שהקול השפוי היחידי שיוותר שם הוא הקול שלך - של אמא שלהם. אל תניחי לקול הזה להיות דומם. הסביבה, ואפילו זאת הקרובה, לא תדע להסביר להם מאיפה את יוצאת ויצאת יותר טוב ממה שאת תדעי. אפילו אם הסביבה תבוא עם כוונה "טובה" לא תוכל להחליף אותך, אלא תמיד תביא דברים בשם אומרם - אז חשוב שתדעי להעניק את ההקשרים שלך, את הסיבות שלך וממקור ראשון. ולכן חשוב לדבר, בתנאי שהדיבור מגבה את המעשים והמעשים את הדיבור, כמובן.

 

מקווה שהתחזקת מדברי - ואם לא - מצאי את מה שמחזק אותך - מבפנים, מהאמת שלך. כי את לא באמת צריכה אותנו, או אף אחד אחר - האמת יושבת אצלך בפנים

 

 

אל תתני לאף אחד ליסחוט אותך עם הילדים.

כילד מעולם לא הבנתי מדוע הורי לא מתגרשים.

 

מספר חודשים לפני שאני התגרשתי, כשכבר היה ברור לי שהילדים סובלים מהזוגוית הזו, נכנסתי לפורום של ילדים להורים גרושים.

בפורום השתתפו ילדים בטווח גילאים גדול, תיארתי להם את המצב אצלי בבית ושאלתי אותם מה לדעתם עדיף.

למעט ילד אחד כולם טענו שבמצב שאני מתאר עדיף לילדים שנתגרש.

לילדים יש ראיה מפוקחת על המתרחש ולמרות שמדובר בקבוצת ילדים שרואה את עצמה ייחודית (פעילים בפורום), עדיין הם רואים בחיוב גרושין של הורים.

 

אז שלא יבלבלו לך את המוח.

כותרת הדיון מעוררת תמיהה לא מעטה.

 

בלי להיכנס לתוכן הדיון, או לפרטים האישיים, אכתוב את המילים הבאות על מנת שתסברנה תמיהתי משום שלטעמי מדובר כאן במשהו מהותי במערכת יחסים, תהא עומקה אשר תהא -

 

האדם הוא דינמי, וככזה, יש לו מאפיינים רבים, אשר לא תמיד חוזרים על עצמם,

האדם התבוני גם משפץ ומשקלל את התנהגויותיו גם אם מחשבותיו נשארו באותה מגמה.

על כן-

האיש התבוני, לא "הולך עם הראש בקיר"...... עם החלטותיו, עד לרגע מימוש החלטותיו הוא מהלך עם חשיבה הבוחנת שוב ושוב את ההחלטה.

 

על מה אני תמיהה?

על התחושה שלי שעלתה מן הקריאה והיא---- "הנחרצות בפני עצמה חייבת להתקיים, יהיו השינויים אשר יהיו".

 

השאלה היא לא הנחרצות -

אלא זאת -

על גרם המדרגות, המובילות אל חדר הרבנות, שם ורק שם צריכה להתקבל ההחלטה הנחרצת, כי עד למדרגה האחרונה המוח חייב לשקלל שוב ושוב את החלטותיו הקודמות, לבחון את פעימות הלב, ותמיד לבחון גם את השאלה - " האם ההחלטה שקיבלתי אכן מקדמת את ענייני שיהיה לי טוב יותר?"

 

חשוב לזכור!!!

 

ההולך עם הראש בקיר?................... סופו שידפוק ראשו בקיר!!!!

 

ולשאלת הדיון אשיבך זאת -

בלי לגעת בשאלות "למה?"  או "מדוע?",  אם את סבורה שמעשה הגירושין יפיח חיים מחודשים בהווייתך, אל תהססי לעשות זאת, הרבנים מניעים את עצמם מתוך אידיאולוגיה ולא מתוך חשיבה רציונאלית,  אידיאולוגיה המקדשת את מוסד הנישואין עד כדי הפיכתו ל"מזבח" עליו מקריבים גם את האני העצמי, הם יכולים להציג לוגיקה צרופה עד רמת היגיון מסויימת, אשר ממנה רק "השחקן הראשי" מסוגל להגיע אל תובנותיו המלאות , ולא שום אדם חיצוני, גם לא החילוניים המתבוננים בך.

 

לסיכום -

את הנחישות, ואת הנחרצות, אמצי אל ליבך רק במדרגה האחרונה של גרם המדרגות המובילך אל אולם הגירושין, אך לא לפני כן!!!!!

 

בהצלחה

 

 

תודה לך עופר!

שאלה ראשונה שעלתה לי : איך היתה לך היכולת לרשום כל-כך הרשבה בצורה מעמיקה שכזאת? ומדוע אני זכיתי?

 

אני מודה לך על הנאמר ואני הולכת בדרך זאת, של הבנה, קבלה, בוקרה ונחישות לאמת שלי. אני כבר הייתי מטופל והיום אני עושה אימונים כחלק מקורס המדאמנים שאני לומדת. אני כבר מעל שנה וחצי באימונים מתמשכים.

 

הדבר שמחזיק אותי היא האמונה והאופטימיות והידיעה שהכל אפשרי.

ומה שנראה לנו הוא מוגבל, אבל המחשבה בלתי מוגבלת, אז אני משתמשת בכלי זה.

 

שבת שלום!

 

 

צטט: עופר המאמן 2009-04-24 09:16:24

את מודאגת בקשר לילדים או בקשר לאיך שינסו "לטפס" עליך בעניין שלהם? נראה לי שגם וגם - וזה לגיטימי וברור בהחלט.

אז הנה כמה אמיתות לגביהם.

אבל ראשית אגיד שאני כותב כי מדברייך עולה שאת נחושה ויודעת שאת עושה את הצעד הנכון לגבייך. את האמת לגבי זה רק את יודעת, ואני מאמין לך לכתבייך ופועל על פי זה.

 

אני בכוונה לא כ"כ אתייחס בדבריי לדיון הקרוב - אלא דווקא  אנסה להניח תשתית מחזקת - אני מבין שהדיון הקרוב נראה כרגע כהר - אבל יהיו עוד הרבה אחרים - וחשוב שתדעי להתייצב אל מול כולם כשאת פועלת מהמקומות החזקים שלך - מהאמת הפנימית שלך. כשאת תבואי מהמקום המחוזק והמחזק הזה, את תוכלי לכל דבר, לכל הר, לכל נסיון השפעה ולכל תוצאה אפשרית.

 

אז קודם כל - איני שותף לחגיגת "הילדים הם הסובלים בגירושים" - האמת היא שהם סובלים פי כמה כשהם גדלים בבית ללא אהבה - ללא אמת. ההבדל הוא שהחברה מתייחסת לזה הפוך! אבל, החברה היא לא האמא של הילדים שלך - את כן! וזה שכל מיני אנשים מזדהים עם הפחד של עצמם מהפרידה, ומשליכים מחוויותיהם האישיות על חייך ועל חיי ילדיך - זו בעיה של אותם האנשים, לא שלך - ובטח שאל תעזרי להפוך את זה לבעיה של ילדיך. הביני - גם דיינים מפחדים, גם מאמנים ופסיכולוגים ורבנים - כולנו עם שק הפחדים והצרות שלנו. אף אחד לא יותר טוב ממך וגם לא פחות. כל מה שאת יכולה לעשות זה לבחון כל מילה שאת שומעת או קוראת - ולהרגיש אם באה מאהבה או מפחד. ולבחור להכניס את מילות האהבה, ולא את מילות הפחד - לחייך ובמידה מסויימת גם לחיי ילדיך עד כמה שאת שולטת בהם..

 

וחשוב להבין - אני לא קורא לך כאן לנהוג בחוסר אחריות הורית, אלא להיפך - לקחת אחריות הורית אמיתית. הביני - אין לך זכות למנוע מילדיך לגדול בבית של אמת, אלא בבית של שקר. ואין לך זכות לנטול מהם את הסיכוי לראות אולי פעם מהי זוגיות אמיתית, ובטח שאין לך זכות לגזול מהם את הידיעה מהיא אהבה אמיתית - לעצמי ולאחר. ואם זה לא המצב כעת - עלייך לפעול. ילדים לא לומדים מהדיבורים שלנו כ"כ הרבה כמו שהם לומדים מהמעשים שלנו ואף יותר מזה (ובפרט כשהם קטנים) - ממה שהם מרגישים בחושים שלהם שעובר עלינו. אנחנו יכולים לרמות את עצמנו - אבל לא את ילדינו. מבחינה זו הם ברומטר מצויין.

 

את ובעלך הנוכחי - אתם ההורים של ילדיכם, וכאילו תשארו תמיד. אם אתם צריכים הנחייה וייעוץ איך להמשיך להיות הורים, גם אם תפרדו וגם אם תשארו - קחו הנחייה וייעוץ. מהרבה בחינות, כשאין הסכמה בין ההורים על דרך הגידול, זה יותר פשוט להיות הורים כשפרודים - בשני בתים שונים ובתנאי שיודעים לא לערבב את הסכסוך שלכם בחיים שלהם, ולעולם לא להשתמש בהם כנשק או כמגן בינכם. אבל צריך ללמוד את זה - ועדיף ביחד, אם אפשר. הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות זה ללכת ללמוד את זה בייעוץ או בטיפול או באימון טובים. אם תרצי - אשמח להמליץ לך על בעלי מקצוע טובים שאני עבדתי איתם אישית - כתבי לי. וגם אם בעלך הנוכחי לא ירצה לשתף פעולה - את עדיין אחראית לעצמך ולתגובותיך - ובמיוחד בסוגיות קשות כמו איך להיות אמא לנוכח הסתות ומלחמות? איך לא לאבד את זהותך ואת מה שחשוב לך לנוכח "כל העולם" -  זה גם אפשרי (אני מקווה שזה לא המקרה שלכם, אבל בכוונה נותן דוגמאות קיצוניות כדי להעיד על הכלל ולהראות שהכל אפשרי).

 

זה לא קל להיות הורה גרוש, או ילד להורים גרושים. אבל מי אמר ש'קל' זה מה שנכון?

בכך שתלכי עם צו מצפונך, תלמדי את ילדייך לפחות שני שיעורים חשובים - את שיעור האמת, ואת השיעור של להתקרב אל עצמך - אפילו לנוכח סביבה עויינת. כי בסופו של דבר - אדם שלא חיי על פי מצפונו, שלא חיי ביושר עם עצמו ועם רצונותיו האמיתיים (לא גחמות ולא יצרים רגעיים ולא חיפוש ריגושים זמני - אלא קולו של הלב שלו) - הוא אדם סובל. 

 

יש הבדל בין 'קל' ל'אושר' - בין 'קושי' ל'סבל'. קושי הוא באופיו תולדה של אירוע יותר אובייקטיבי - לדוגמא: קשה לגדל ילדים ללא עזרה. סבל הוא תולדה של סיפור סובייקטיבי שאנו מספרים לעצמנו כמה רע לנו בגלל שקשה לנו. קושי פחות נתון לבחירתנו - סבל הוא בחירה, גם אם לא תמיד מודעת. קושי לא מונע אושר! סבל הוא הפניית גב לאושר.

 

אושר מושג ע"י חיים של התקרבות לאמת העצמית שלך - עם מה ומי שאת ולא מה שהחברה או החינוך או התרבות שלך רוצים שתהיי. אושר הוא בחירה בעצמך ולכן לא קשור בכמה קל או קשה כרגע בחיים. אושר הוא תולדה של אהבת אמת.

 

ואני לא מנסה להציג לך תמונה של גורו מואר - אני בוחר בסבל יותר פעמים ממה שהייתי רוצה להודות בכך. מה שכן - חשוב לזכור זאת שזאת בחירה - כי כל פעם שאנחנו בוחרים בסבל, וזוכרים זאת - אנחנו גם יכולים מיד גם לבחור באושר. הידיעה הזאת מחזקת אותי, ומשאירה אותי מעל המים לא מעט פעמים. אני מקווה שגם לך תעזור.

 

תבחרי לעשות מה שתבחרי בדיון - אהבי את בחירתך - אהבי את עצמך. זכרי שחלק אחד של החוכמה הוא לחפש ולהשיג את מה ומי שאוהבים, אבל חלק לא פחות חשוב הוא לאהוב את מה שקיבלנו כשאין לנו ברירה.  כן - גם לאהוב זה בחירה.

 

כל אלו שיעורים שאת יכולה ללמד את ילדיך - במעשייך וגם חשוב מאד בדברייך - לאור הדוגמא שאת נותנת להם. 

 

ולמה חשוב לדבר? שהרי אמרתי קודם שילדים לומדים יותר ממעשים מאשר מדברים, ועוד יותר מההרגשה? כי כשאנו רואים אחרים פועלים, אנחנו מפרשים את מעשיהם לפי ההקשר שלנו, וכך עושים גם הילדים, ויעשו יותר ויותר ככל שיגדלו. ככל שילדים גדלים בחברה, הם לומדים פחות לסמוך על מה שהם מרגישים ויותר על הפרשנויות שניתנות להם מסביבתם - עד שהם מזדהים עם הפרשנויות והופכים אותן לשלהם (ולראיה - רוב הילדים החילוניים יוצאים לבסוף חילוניים, או ילדי דתיים הופכים דתיים, שמאלנים, ימניים, וכו'). וחזרה לילדיך את - ייתכן כי ישמעו כמה הם מסכנים וכמה אתם לא בסדר שהתגרשתם, ואולי אפילו - כמה אבא היה בסדר ואמא היא זאת שרצתה להיפרד וכו' וכו'. גם אם הם הרגישו פעם אחרת - הם עלולים לבכר את הפרשנות על פני ההרגשה. ואז, ייתכן שהקול השפוי היחידי שיוותר שם הוא הקול שלך - של אמא שלהם. אל תניחי לקול הזה להיות דומם. הסביבה, ואפילו זאת הקרובה, לא תדע להסביר להם מאיפה את יוצאת ויצאת יותר טוב ממה שאת תדעי. אפילו אם הסביבה תבוא עם כוונה "טובה" לא תוכל להחליף אותך, אלא תמיד תביא דברים בשם אומרם - אז חשוב שתדעי להעניק את ההקשרים שלך, את הסיבות שלך וממקור ראשון. ולכן חשוב לדבר, בתנאי שהדיבור מגבה את המעשים והמעשים את הדיבור, כמובן.

 

מקווה שהתחזקת מדברי - ואם לא - מצאי את מה שמחזק אותך - מבפנים, מהאמת שלך. כי את לא באמת צריכה אותנו, או אף אחד אחר - האמת יושבת אצלך בפנים

 

 

 

 

צטט: עופר המאמן 2009-04-24 09:16:24

את מודאגת בקשר לילדים או בקשר לאיך שינסו "לטפס" עליך בעניין שלהם? נראה לי שגם וגם - וזה לגיטימי וברור בהחלט.

אז הנה כמה אמיתות לגביהם.

אבל ראשית אגיד שאני כותב כי מדברייך עולה שאת נחושה ויודעת שאת עושה את הצעד הנכון לגבייך. את האמת לגבי זה רק את יודעת, ואני מאמין לך לכתבייך ופועל על פי זה.

 

אני בכוונה לא כ"כ אתייחס בדבריי לדיון הקרוב - אלא דווקא  אנסה להניח תשתית מחזקת - אני מבין שהדיון הקרוב נראה כרגע כהר - אבל יהיו עוד הרבה אחרים - וחשוב שתדעי להתייצב אל מול כולם כשאת פועלת מהמקומות החזקים שלך - מהאמת הפנימית שלך. כשאת תבואי מהמקום המחוזק והמחזק הזה, את תוכלי לכל דבר, לכל הר, לכל נסיון השפעה ולכל תוצאה אפשרית.

 

אז קודם כל - איני שותף לחגיגת "הילדים הם הסובלים בגירושים" - האמת היא שהם סובלים פי כמה כשהם גדלים בבית ללא אהבה - ללא אמת. ההבדל הוא שהחברה מתייחסת לזה הפוך! אבל, החברה היא לא האמא של הילדים שלך - את כן! וזה שכל מיני אנשים מזדהים עם הפחד של עצמם מהפרידה, ומשליכים מחוויותיהם האישיות על חייך ועל חיי ילדיך - זו בעיה של אותם האנשים, לא שלך - ובטח שאל תעזרי להפוך את זה לבעיה של ילדיך. הביני - גם דיינים מפחדים, גם מאמנים ופסיכולוגים ורבנים - כולנו עם שק הפחדים והצרות שלנו. אף אחד לא יותר טוב ממך וגם לא פחות. כל מה שאת יכולה לעשות זה לבחון כל מילה שאת שומעת או קוראת - ולהרגיש אם באה מאהבה או מפחד. ולבחור להכניס את מילות האהבה, ולא את מילות הפחד - לחייך ובמידה מסויימת גם לחיי ילדיך עד כמה שאת שולטת בהם..

 

וחשוב להבין - אני לא קורא לך כאן לנהוג בחוסר אחריות הורית, אלא להיפך - לקחת אחריות הורית אמיתית. הביני - אין לך זכות למנוע מילדיך לגדול בבית של אמת, אלא בבית של שקר. ואין לך זכות לנטול מהם את הסיכוי לראות אולי פעם מהי זוגיות אמיתית, ובטח שאין לך זכות לגזול מהם את הידיעה מהיא אהבה אמיתית - לעצמי ולאחר. ואם זה לא המצב כעת - עלייך לפעול. ילדים לא לומדים מהדיבורים שלנו כ"כ הרבה כמו שהם לומדים מהמעשים שלנו ואף יותר מזה (ובפרט כשהם קטנים) - ממה שהם מרגישים בחושים שלהם שעובר עלינו. אנחנו יכולים לרמות את עצמנו - אבל לא את ילדינו. מבחינה זו הם ברומטר מצויין.

 

את ובעלך הנוכחי - אתם ההורים של ילדיכם, וכאילו תשארו תמיד. אם אתם צריכים הנחייה וייעוץ איך להמשיך להיות הורים, גם אם תפרדו וגם אם תשארו - קחו הנחייה וייעוץ. מהרבה בחינות, כשאין הסכמה בין ההורים על דרך הגידול, זה יותר פשוט להיות הורים כשפרודים - בשני בתים שונים ובתנאי שיודעים לא לערבב את הסכסוך שלכם בחיים שלהם, ולעולם לא להשתמש בהם כנשק או כמגן בינכם. אבל צריך ללמוד את זה - ועדיף ביחד, אם אפשר. הדבר הכי טוב שתוכלו לעשות זה ללכת ללמוד את זה בייעוץ או בטיפול או באימון טובים. אם תרצי - אשמח להמליץ לך על בעלי מקצוע טובים שאני עבדתי איתם אישית - כתבי לי. וגם אם בעלך הנוכחי לא ירצה לשתף פעולה - את עדיין אחראית לעצמך ולתגובותיך - ובמיוחד בסוגיות קשות כמו איך להיות אמא לנוכח הסתות ומלחמות? איך לא לאבד את זהותך ואת מה שחשוב לך לנוכח "כל העולם" -  זה גם אפשרי (אני מקווה שזה לא המקרה שלכם, אבל בכוונה נותן דוגמאות קיצוניות כדי להעיד על הכלל ולהראות שהכל אפשרי).

 

זה לא קל להיות הורה גרוש, או ילד להורים גרושים. אבל מי אמר ש'קל' זה מה שנכון?

בכך שתלכי עם צו מצפונך, תלמדי את ילדייך לפחות שני שיעורים חשובים - את שיעור האמת, ואת השיעור של להתקרב אל עצמך - אפילו לנוכח סביבה עויינת. כי בסופו של דבר - אדם שלא חיי על פי מצפונו, שלא חיי ביושר עם עצמו ועם רצונותיו האמיתיים (לא גחמות ולא יצרים רגעיים ולא חיפוש ריגושים זמני - אלא קולו של הלב שלו) - הוא אדם סובל. 

 

יש הבדל בין 'קל' ל'אושר' - בין 'קושי' ל'סבל'. קושי הוא באופיו תולדה של אירוע יותר אובייקטיבי - לדוגמא: קשה לגדל ילדים ללא עזרה. סבל הוא תולדה של סיפור סובייקטיבי שאנו מספרים לעצמנו כמה רע לנו בגלל שקשה לנו. קושי פחות נתון לבחירתנו - סבל הוא בחירה, גם אם לא תמיד מודעת. קושי לא מונע אושר! סבל הוא הפניית גב לאושר.

 

אושר מושג ע"י חיים של התקרבות לאמת העצמית שלך - עם מה ומי שאת ולא מה שהחברה או החינוך או התרבות שלך רוצים שתהיי. אושר הוא בחירה בעצמך ולכן לא קשור בכמה קל או קשה כרגע בחיים. אושר הוא תולדה של אהבת אמת.

 

ואני לא מנסה להציג לך תמונה של גורו מואר - אני בוחר בסבל יותר פעמים ממה שהייתי רוצה להודות בכך. מה שכן - חשוב לזכור זאת שזאת בחירה - כי כל פעם שאנחנו בוחרים בסבל, וזוכרים זאת - אנחנו גם יכולים מיד גם לבחור באושר. הידיעה הזאת מחזקת אותי, ומשאירה אותי מעל המים לא מעט פעמים. אני מקווה שגם לך תעזור.

 

תבחרי לעשות מה שתבחרי בדיון - אהבי את בחירתך - אהבי את עצמך. זכרי שחלק אחד של החוכמה הוא לחפש ולהשיג את מה ומי שאוהבים, אבל חלק לא פחות חשוב הוא לאהוב את מה שקיבלנו כשאין לנו ברירה.  כן - גם לאהוב זה בחירה.

 

כל אלו שיעורים שאת יכולה ללמד את ילדיך - במעשייך וגם חשוב מאד בדברייך - לאור הדוגמא שאת נותנת להם. 

 

ולמה חשוב לדבר? שהרי אמרתי קודם שילדים לומדים יותר ממעשים מאשר מדברים, ועוד יותר מההרגשה? כי כשאנו רואים אחרים פועלים, אנחנו מפרשים את מעשיהם לפי ההקשר שלנו, וכך עושים גם הילדים, ויעשו יותר ויותר ככל שיגדלו. ככל שילדים גדלים בחברה, הם לומדים פחות לסמוך על מה שהם מרגישים ויותר על הפרשנויות שניתנות להם מסביבתם - עד שהם מזדהים עם הפרשנויות והופכים אותן לשלהם (ולראיה - רוב הילדים החילוניים יוצאים לבסוף חילוניים, או ילדי דתיים הופכים דתיים, שמאלנים, ימניים, וכו'). וחזרה לילדיך את - ייתכן כי ישמעו כמה הם מסכנים וכמה אתם לא בסדר שהתגרשתם, ואולי אפילו - כמה אבא היה בסדר ואמא היא זאת שרצתה להיפרד וכו' וכו'. גם אם הם הרגישו פעם אחרת - הם עלולים לבכר את הפרשנות על פני ההרגשה. ואז, ייתכן שהקול השפוי היחידי שיוותר שם הוא הקול שלך - של אמא שלהם. אל תניחי לקול הזה להיות דומם. הסביבה, ואפילו זאת הקרובה, לא תדע להסביר להם מאיפה את יוצאת ויצאת יותר טוב ממה שאת תדעי. אפילו אם הסביבה תבוא עם כוונה "טובה" לא תוכל להחליף אותך, אלא תמיד תביא דברים בשם אומרם - אז חשוב שתדעי להעניק את ההקשרים שלך, את הסיבות שלך וממקור ראשון. ולכן חשוב לדבר, בתנאי שהדיבור מגבה את המעשים והמעשים את הדיבור, כמובן.

 

מקווה שהתחזקת מדברי - ואם לא - מצאי את מה שמחזק אותך - מבפנים, מהאמת שלך. כי את לא באמת צריכה אותנו, או אף אחד אחר - האמת יושבת אצלך בפנים

 

 

 

עופר,

 

מילים כדורבנות.

 

אני מאוד שותפה לדעתך. אני חושבת כי כל המיתוס הנהדר , אשר עליו נאחזים בכוח הורים כי זו הסיבה מדוע להשאר במערכות יחסים/נישואין גרועות, לא טובות, נעדרות אהבה ואכפתיות ורק בשביל הילדים כי "ילדים זקוקים לאב ואם יחדיו, תחת קורת גג אחת - על המיתוס הזה להשבר אחת ולתמיד!

 

אני תוהה האם יש בחשיבה הזו מן האגואיסטיות. האם גבר/אישה חושבים כך ובחשיבה שכזו הם נמנעים מלעשות את הצעד לקראת חיים טובים יותר, מאושרים ומלאים ומתרצים זאת ב"הילדים הם הדבר החשוב ביותר והם יפגעו בעת הגירושין". נכון, הילדים תמיד ירצו לראות את הוריהם יחדיו, זה צורך בסיסי ואף ילדתי, אשר ימלאו לה חמש עוד כמה ימים ספורים ומכירה מגיל שנה רק הורים גרושים, היא אומרת כי הייתה רוצה לראות אותי ואת אבהי חיים יחד בבית אחד. ילדים תמיד יבקשו את הוריהם יחדיו.

אבל לחשוב כי טובת הילדים היא כי יראו את הוריהם לא מאושרים, לא מגלים כלל חיבה, אהבה, אכפתיות אחד כלפי השני במקרה הטוב או במקרה הרע, ריבים והתכתשויות בלתי פוסקות? אני לא יכולה לקבל את הגישה הזו. נראה לי הזוי כי אדם שקול יחשוב כי טובת ילדיו הוא לחיות בבית אשר אין בו את כל הדברים הטובים שמרכיבים חיים טובים - זוגיות טובה, תקשורת, הבנה, אהבה, אהבה!

 

המשפט "אני נשאר עבור הילדים" זה, מבחינתי, אדם שבוחר לאמלל את חייו בכוונה.

 

מה עם החיים שלנו? החיים שלנו כבני אדם, קודם? האם אנחנו , בעצם בחירתנו לחיות חיים טובים יותר, במערכות זוגיות הרבה יותר טובות ומתאימות, אנחנו אומרים כי אנחנו מעדיפים את חיינו מעל חיי ילדינו? ובכן, אני אומרת כך - כן!!!! הבת שלי תגדל ותתבגר וגם תעזוב את הבית ואני אשאר עם החיים שבניתי לעצמי.

 

וכמו שאימי הפולניה אומרת - מה שאת מבשלת זה מה שתאכלי בערוב היום.

 

תודה שירי

 

מה שכתבת העלה מספר מחשבות

 

קודם כל - את משתמשת במילה 'אגואיסטיות' - ואני לא מכיר אף מחשבה או מעשה או מחדל שלא נובע בראש ובראשונה (אם כי לא רק) ממניע אגואיסטי. וגם את בסוף התגובה שלך אומרת שכדאי לדאוג קודם כל לעצמך. אין רע באגואיזם. יש בעייה כשהאגואיזם בא לשרת מטרות שהם 'כאילו' שלנו, אבל בפועל הן של כל העולם חוץ משלנו - של החברה, של התרבות של החינוך שגדלנו על פיהם.

 

בקשר לרצון הילדים לראות את שני ההורים יחד - כמה דברים.

1. מעניין אם הרצון היה קיים אם הנורמה הייתה שכולם חיים בנפרד. כלומר - עד כמה הרצון הזה הוא מובנה ועד כמה הוא נרכש (ושוב - ההשפעה החברתית וכו').

2. בגילאים שונים, ילדים רוצים דברים שונים (בגיל שנה-שנתיים - לדחוף דברים לשקע החשמלי, לרוץ לכביש. בגיל העשרה - סמים אלכוהול ומין ללא אהבה, וכו'). כך שהמבחן אם להרשות משהו (או להסכים עם משהו), או לא - מעולם לא היה קשור רק לרצון הילד. ילדים, כמו מבוגרים ד"א, רוצים הרבה דברים שמזיקים להם. לכן עלינו להיות 'קול ההגיון' שלהם במשך תקופת התבגרותם. זו אמנם זכות, אבל גם חובה! אחד הדברים הטריקיים ביותר שילדים רוצים (ואח"כ כשהם מבוגרים) זה לאמץ קודים חברתיים ללא מסננת אמיתית (ד"א - בהמון מקרים אלו הם דווקא אנחנו ההורים שאחראים לכך, במשפטים כמו "אני יודע כי אני מבוגר", או "אל תתערב כי אתה ילד" ודומיהם. כשלא מסבירים את העניינים בצורה מאוזנת, ולא מראים לילד מידה מסויימת של האנושיות והיכולת לטעות שלנו כהורים, אנחנו מפתחים אצלם הרבה פעמים הערצה עוורת שעלולה להוביל לקבלת כל דבר שאנחנו (או כל מי שנתפס כדמות מבוגרת סמכותית) אומרים). לטענתי, אין דבר שהוא יותר מסוכן לטווח ארוך מהנטייה לקבל דברים חיצוניים כאמיתות מוחלטות, בלי להקשיב לאותו הקול הפנימי שלנו שאומר לנו אם זה מתאים לנו או לא. חבל שאת זה לא מלמדים בבתי"ס לילדים ובמסגרות להורים...

 

צטט: עופר המאמן 2009-04-25 10:14:02

תודה שירי

 

מה שכתבת העלה מספר מחשבות

 

קודם כל - את משתמשת במילה 'אגואיסטיות' - ואני לא מכיר אף מחשבה או מעשה או מחדל שלא נובע בראש ובראשונה (אם כי לא רק) ממניע אגואיסטי. וגם את בסוף התגובה שלך אומרת שכדאי לדאוג קודם כל לעצמך. אין רע באגואיזם. יש בעייה כשהאגואיזם בא לשרת מטרות שהם 'כאילו' שלנו, אבל בפועל הן של כל העולם חוץ משלנו - של החברה, של התרבות של החינוך שגדלנו על פיהם.

 

בקשר לרצון הילדים לראות את שני ההורים יחד - כמה דברים.

1. מעניין אם הרצון היה קיים אם הנורמה הייתה שכולם חיים בנפרד. כלומר - עד כמה הרצון הזה הוא מובנה ועד כמה הוא נרכש (ושוב - ההשפעה החברתית וכו').

2. בגילאים שונים, ילדים רוצים דברים שונים (בגיל שנה-שנתיים - לדחוף דברים לשקע החשמלי, לרוץ לכביש. בגיל העשרה - סמים אלכוהול ומין ללא אהבה, וכו'). כך שהמבחן אם להרשות משהו (או להסכים עם משהו), או לא - מעולם לא היה קשור רק לרצון הילד. ילדים, כמו מבוגרים ד"א, רוצים הרבה דברים שמזיקים להם. לכן עלינו להיות 'קול ההגיון' שלהם במשך תקופת התבגרותם. זו אמנם זכות, אבל גם חובה! אחד הדברים הטריקיים ביותר שילדים רוצים (ואח"כ כשהם מבוגרים) זה לאמץ קודים חברתיים ללא מסננת אמיתית (ד"א - בהמון מקרים אלו הם דווקא אנחנו ההורים שאחראים לכך, במשפטים כמו "אני יודע כי אני מבוגר", או "אל תתערב כי אתה ילד" ודומיהם. כשלא מסבירים את העניינים בצורה מאוזנת, ולא מראים לילד מידה מסויימת של האנושיות והיכולת לטעות שלנו כהורים, אנחנו מפתחים אצלם הרבה פעמים הערצה עוורת שעלולה להוביל לקבלת כל דבר שאנחנו (או כל מי שנתפס כדמות מבוגרת סמכותית) אומרים). לטענתי, אין דבר שהוא יותר מסוכן לטווח ארוך מהנטייה לקבל דברים חיצוניים כאמיתות מוחלטות, בלי להקשיב לאותו הקול הפנימי שלנו שאומר לנו אם זה מתאים לנו או לא. חבל שאת זה לא מלמדים בבתי"ס לילדים ובמסגרות להורים...

 

 

 

אין ספק כי מבנה המשפחתי "הקלאסי" מהווה כדוגמא למבנה המשפחתי המומלץ - אני לא מסכימה על הקביעה הזו, אבל החברה הישראלית, למרות כל הקידמה והשינוייים החלים עליה, למרות ויש יותר ויותר מבנה של משפחות חד הוריות (מבחירה או לא מבחירה), הורים בני אותו מין, הינה חברה מסורתית בעיקרה. המסורתיות המעושה, לדעתי לפעמים, הינה בעוכריהם של לא מעט זוגות אשר אין ביניהם קשר מחבר , אין מה להציל, אין דבר אשר עליו ניתן לבנות המשכיות, אך נשארים כי יש ילדים וכי "מה תגיד הסביבה". או מצד האבא - כיצד יתמודד הוא עם העזיבה את הבית ואת העובדה כי לא יהיה שותף בחיי היומיום של הילדים - ושוב, איני מסכימה עם צורת החשיבה הזו.

 

החשיבה המוטעת הזו היא פרי חינוך ותרבות של שנים, חינוך קלוקל, לדעתי. מסכימה -אם היו מלמדים מגיל צעיר כיצד לסמוך יותר על עצמך, על תחושותיך, על "מה אני רוצה בחיים" ולא"מה המקובל בסביבה, במשפחה, בחברה" אז היינו מקבלים יותר משפחות מאושרות, יותר אנשים מאושרים.

שלשום סיימתי את התהליך ברבנות והתגרשתי סופית לאחר חמישה וחצי חודשים מרגע שאשתי לשעבר הודיעה לי שרוצה להתגרש ...

נראה לי שהכי חשוב להגיע מגובשים כזוג ,

במידה ויש הידברות עם בעלך חשוב מאד לגבש לפני הגעתכם לרבנות את הנושא,

הם מצידם אכן מנסים להביא שלום בית ממקום טוב בסה"כ אבל די "חופרים" ,

אם אתם שניכם סגורים על עצמכם ומגובשים רצוי אפילו קצת להמציא,

אותנו שאלו אם הלכנו ליעוץ ? אמרה שכן,

מה אמרו לכם ביעוץ?

מי היה היועץ ?

ממש שאלות חופרות..

חשוב להיות מוכנים ועם אותן תשובות ...

אם הוא לא ירצה אז יכול להיות שאת בבעיה..

כמובן שהכל תלוי גם ברצונך את ..

מאחל לך בהצלחה ..