מחבר אפיתפים, זה מה שהנו. איזה צמצום שאין דומה לו, איזה הישג מופלג כשהוא מערה אל תוך פסוקים כאבני-חן תמצית חיים של מכאוב, תקוות שאין בילתן, העצב המוזמן, נזהר שלא להשמיט תווים של אומץ-רוח ופחדים אשר היו מנת חלקו של הנפטר....

את אשר נותר ממה שהיה שלנו לפני שנה או שנתיים, אם יש מי שמכרסם בכוונה שרידי קודש יקרים אלה- אנחנו מצפינים בתוכנו. המזח בקיסרי למשל שם שוטט לו הזקן, לא מודע לכך שהוא רומס את עפרם של רומאים נועזים, של ארץ עקרה, ורק הים, צלי...

ואת כתבת המצבה ההולמת אותו ביותר, המשפט הנכון החושף את היסורים שמאחורי המסכה איש עוד לא הצליח לנצח, בדידות עיניו עדין רודפת אותנו. אבל לשם מה לטרוח על פסוקי האבן הקרה, על שורה שתזכר שתעלם גם היא בתמורות האקלים. פניו, די ...