ושוב, אני עומד מול הדלתות האלההן מקיפות אותי מכל הכיווניםקורצות אליי במערומיהןמפתות אותי בידיתבחור המנעולמורחות על עצמן צבעמציגות טפח, משקוף, חזית ואני מהססבאיזו מן הדלתות לבחור לעבוראיזו דלת לפתוחמתקרב לאט בחשש, מתרחק ב...

לבד. אתה צריך להיות לבד. בלי אף אחד, עד שתהיה עמוק עמוק ככה בתוך הבועה שלך, רק ככה אתה יכול להקשיב לקולות האלה שמגיעים אלייך משם. מהמקום הזה שאתה לא יכול להקשיב לו באמת, רק שאתה לבד. לבד. בלי אף אחד בסביבה. בלי אף אחד שא...

על הבמה החשוכה עומדים שניים מוארים באור זרקור בודד. האישה מחזיקה כרית בצורת לב אדום גדול ומחבקת אותה חזק. אני: היי, אז כאן את מתחבאת את: שלום גם לך, ואני לא מתחבאת בכלל זה אתה ששבחרת לא להיות פה לידי. אני: טוב טוב, אל תת...

קרה לך פעם שהתחבקת עם מישהו? כן, בטח שקרה אבל האם התחבקת ואז הרגשת שאתה הולך לאיבוד בתוך החיבוק. שבהתחלה, הרגשת את הידיים עוטפות ומונחות על הגב, החזה שמולך שמתהדק לשלך, הבטן המתקרבת החמה, האגן ושקע הצוואר, הלמות הלב, ואז...

ואז דווקא ברגע הכי לא צפוי, או אולי בעצם הכי מתבקש, זה תופס אותי. הרגש הזה. והגוף כולו מגיב אליו. עמוק בגרון עם הנשימות הרדודות האלה שמספיקות בקושי להעביר חמצן למוח. התחושות הלא נעימות בבטן והפה שמתייבש. והרי כבר נפגשנו...

    מצחצחת, מורחת, מתמתחת, פותחת, גונחת, נאנחת, מעל ומתחת...   לשקר זה כל כך הרבה מאמץ לעומת האמת.   בורחת...?!