על הבמה החשוכה עומדים שניים מוארים באור זרקור בודד. האישה מחזיקה כרית בצורת לב אדום גדול ומחבקת אותה חזק. אני: היי, אז כאן את מתחבאת את: שלום גם לך, ואני לא מתחבאת בכלל זה אתה ששבחרת לא להיות פה לידי. אני: טוב טוב, אל תת...

קרה לך פעם שהתחבקת עם מישהו? כן, בטח שקרה אבל האם התחבקת ואז הרגשת שאתה הולך לאיבוד בתוך החיבוק. שבהתחלה, הרגשת את הידיים עוטפות ומונחות על הגב, החזה שמולך שמתהדק לשלך, הבטן המתקרבת החמה, האגן ושקע הצוואר, הלמות הלב, ואז...

ואז דווקא ברגע הכי לא צפוי, או אולי בעצם הכי מתבקש, זה תופס אותי. הרגש הזה. והגוף כולו מגיב אליו. עמוק בגרון עם הנשימות הרדודות האלה שמספיקות בקושי להעביר חמצן למוח. התחושות הלא נעימות בבטן והפה שמתייבש. והרי כבר נפגשנו...

    מצחצחת, מורחת, מתמתחת, פותחת, גונחת, נאנחת, מעל ומתחת...   לשקר זה כל כך הרבה מאמץ לעומת האמת.   בורחת...?!

אבקה... אני אומר לך. זה כל מה שנשאר ממנו. שלם שנסדק ואז נשבר לשתיים ואז כל חתיכה נשברה שוב לחתיכות שנשברו עוד ועוד, עד שלא נשאר מה לשבור, לרסק, להכות, לפורר, לדקור, לנעוץ ולסובב בו את הסכין... הכל הפך לאבקה דקה. לא פוצע...

אני הולך בשטח, והוא נראה מוכר. נוף ילדות. מעורב עם משהו עתידני. לא ברור אבל יחד עם זאת לא זר. אני רואה את האופק מולי, בתים של עיר. אני כבר רוצה לחצות את המרחב השטוח יחסית לשם. פתאום אני מרגיש שאני מתחיל ללכת מהר יותר, ו...