ושוב קריאה מחודשת ב"מאחורי הגדר" של ביאליק ומחשבות על "שד אחד עִנָּה בלילה את שניהם" ניקשרו בראשי ל"בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת: בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם.... ותַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ.....

ככל שאת שותקת יותר, השתיקה שלך הופכת לנשק הנשק החזק ביותר   אני מרגיש כמה שאת רהוטה כשאת שותקת   אילו דברים נפלאים את אומרת לי כשאת לא אומרת דבר   הייתי רוצה לגרום לך לדבר   והייתי רוצה גם --  

חשבתי שמצאתי מתכון מושלם אבל אז הוא גילה לי שאין אהבה בעולם, ותוך כדי הוא קצץ את לבי דק דק ואני, בניגוד לרצוני הושטתי לו מלח ופלפל שיהיה לו טעים   (מקור אנונימי בעיבודי)