לפעמים אני מרגישה נחום תקום כזה. החיים מטלטלים אותנו וחובטים בנו ואנו נחום תקום כזה. ושוב ושוב. וחשבתי לעצמי נחים קמים. כל כך קוטביות וכל כך הכרחיות שבדבר. ובעצם למה הקוטביות הזו? אני רוצה לנוח, להתמתח ולקום. לא ישר נחום...

דברים רעים קורים לנו כל הזמן. זוהי עובדה. אני מתחילה להשתגע, להתעצבן, זוהי בחירה. אני מקבלת את המציאות וממשיכה הלאה. זוהי בחירה. ה

אלו הם חיינו/ אידית וידמןימים של אפור ושל כפורימים של שחור וגם דרורימים של הקלה וימים של מפחימים של חיים וימים של נשמתו של זה שנפחימי