כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (5)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      19/1/10 16:02:

    יצחק רבין היה אז ראש ממשלה, ואני הייתי השר לאיכות הסביבה בממשלתו. וכלל נקוט בידי: יהיו יחסיי האישיים עם ראש הממשלה קרובים ככל שיהיו, לעולם לא אטלפן אליו ביוזמתי להפריע את מנוחת השבת שלו, אלא במקרים דחופים במיוחד.

    זאת הפעם שמילאה אותי בהרגשה של דחיפות, ואת הכלל שברתי. בערב שבת אחד, ישבתי בבית, צפיתי בטלוויזיה, וראיתי את המראות והקולות שמסתננים מרואנדה. רצח עם מתרחש שם, מעבר להרי החושך, והקהילה הבינלאומית מתמהמהת עד בוש ועד בושה.

    מי כמו רבין הכיר אותי מקרוב על מעלותיי ועל מגרעותיי, וכאשר טלפנתי אליו עוד באותו הערב, הוא לא נשמע מופתע. הוא ניחש מיד מה אני מבקש ממנו: לארגן משלחת סיוע והצלה למען הנרצחים. לא הייתי צריך להכביר הסברים. "אני מסכים", אמר, "תטלפן לרמטכ"ל ותגיד לו שאישרתי". כך הועמד לרשותי צה"ל הגדול על שירותי החילוץ והרפואה המצוינים שלו. בתוך 48 שעות התארגנו והגענו, נציגים ראשונים של הקהילה הבינלאומית, ששוב נתפסה בקוצר ידה.

    דברים רבים שקורים לנו בחיים, אמורים לכאורה לשנות אותנו, לסגל לנו "פרופורציות". אך בפועל זה לא באמת קורה, אנחנו לא משתנים בדרך כלל, היינו ונשארנו אותם אנשים טובים ורעים באישיות אחת.

    המסע לרואנדה כן שינה אותי, ממנו ואילך אני אדם אחר. זאת היתה מבחינתי התנסות מכוננת ומעצבת. פשוט אי אפשר לראות אלפי מתים
    יוסי שריד מעמיס ילדים מוכי כולירה על קומנדקאר תצלום ארכיון: דובר צה''ל נערמים בכל מקום, מכל עבר, עשרות אלפי גוויות מוטלות לפניך, מבלי להסתכל על מציאות החיים והמוות בעיניים אחרות לגמרי.

    אם רוצים לקבל מושג איך נראה סוף העולם, אין ברירה אלא להרחיק עד רואנדה, עד האיטי. רק כאשר הולכים בגיא צלמוות, רק אז מתוודעים לג'ונגל האנושי, הלא-אנושי; אדם לאדם - חיתו טרף, ואלוהים תורם מצדו עברה וזעם, אם יש עדיין מישהו שמתעקש להאמין בו. אסונות מיד הטבע ואסונות מיד אדם נראים בדיוק אותו דבר. ואין זה מקרה בלבד שגם "הטבע" משמיד קודם כל את החלשים, דווקא אותם. ביתם אינו באמת בית, הוא תלוי על בלימה, מעין בקתה שמעולם לא היתה מבצר.

    אני האיש שראה את סוף העולם.

    וכמה אפשר כבר להציל. אך מאז ומתמיד דבקתי בהשקפה של "נפש אחת", אפילו שהעולם מתמלא בנפשות מתות, ואין מוקדם ומאוחר בהצלת נפשות. גם אין צורך לסדר את המשוועים לעזרה בתור - עניי עירך קודמים - כאילו מה שייגרע מפי ילד בהאיטי יתווסף לילד בישראל. אשליות, אשליות.

    תעינו בג'ונגל האפריקאי, חבורה של חיילות וחיילים, רופאות ורופאים, חובשות וחובשים. גונב לאוזנינו, שבמעבה היער נמצא בית יתומים מכלונסאות ומנצרים, שכל דייריו הקטנים והנעזבים מוכי כולירה וגוססים.

    עד שמצאנו אותם. התחלנו להעמיס את הילדים על הקומנדקאר, זה בצד זה. הם היו מחוסרי הכרה כולם, אך ממעמקי עלפונם הם כמו קראו לנו, נלפתו אלינו במגע אנושי אחרון. ילד אחר ילד נשאנו בזרועותינו, צחנה של צואה וקיא חנקה אותנו, עד שחנקו אותי הדמעות, ופרצתי בבכי על הילדים האבודים האלה שנשטפו בסחי. כל צער העולם עמד שם, בקרחת היער, ובחן אותנו בעיניים קרועות אם נחזיק מעמד. רוב הילדים ניצלו כעבור זמן קצר, לאחר שקיבלו בבית החולים שלנו עירויים של נוזלים נקיים; זה כל מה שקיבלו כדי לשוב מהדרך שכל באיה לא ישובו. כמה קל להמית, כמה קל להחיות ולהתחיות, לפעמים.

    המחנה הישראלי התמקם בעיר גומא, עיר שדה חרופה וסחופה על הגבול שבין רואנדה הקטנה לבין קונגו הגדולה. בחודש ימים בלבד אספה גומא אל חיקה המעונה למעלה משני מיליון פליטי חרב. קודם ערפו ראשים במאשטות ושיספו גרונות, ואחר כך התנפלו המגפות והשלימו את הטבח; קודם הרגו הוטו בטוטסי, ואחר טוטסי בהוטו. ים של דם גאה גאה, ואנחנו בחרבה. האם יש בכלל איים בעולם הזה? האם יש עמים שאינם שבטים?

    בוקר אחד, בטרם השכמה, ניערו אותי משנתי: "יש לך טלפון דחוף מוושינגטון", אמרו, "ראש הממשלה על הקו". רבין התעניין בשלומנו, ביקש כהרגלו לדעת פרטים, והוסיף משפט שלעולם לא אשכח. הוא פתח לרגע את סגור לבו - האיש המופנם הזה - ואיפשר לי להציץ: "אתה יודע, יוסי, בכל זאת יש כאן משהו סמלי", השתפך במפתיע, "אתם שם, באפריקה, מצילים חיים רחוקים, ואנחנו כאן, באמריקה, חותמים על הסכם עם שכנים, שאותם אנחנו מתאמצים לקרב".

    היינו כחולמים. משלחת ההצלה לרואנדה נראתה לי פתאום כהמשך המדיניות באמצעים אחרים, במקום אחר. הכל נראה פתאום יותר פתוח, ולא רק הלב: האופק נפתח, השמיים נפתחו, תקוות גדולות בישמו את האוויר, ואפילו רצועת עזה היתה אז פתוחה. כשטסנו לרואנדה, לא היינו צריכים לחלוף על פני עזה סגורה ומסוגרת, לראות אותה ממעוף הציפור שרועה מתחת להריסות חייה. וילד מרואנדה או מהאיטי לא היה צריך לנשל ילד פלסטיני מחלקו ומנחלתו; כולם היו ילדינו, אלה ואלה ילדי אלוהים חיים.

    זיכרון רודף זיכרון: כעבור זמן, כאשר גם בבוסניה עלה נהר הדם על גדותיו, דיווחתי לרבין על תוכנית שהכנתי - להביא לישראל קבוצה של פליטים מוסלמים. הוא מיד הסכים, חשב שזה רעיון טוב. הבוסנים הגיעו, ומי שלא חזר למולדתו, נמצא אתנו עד היום. קליטתם היתה למופת. גם עכשיו שוקלים להביא ארצה חמישים יתומים מהאיטי. צריך רק לקוות שאלי ישי ייתן את הסכמתו, ולא יגרש אותם בהזדמנות הראשונה.

    יהוד: "לראשונה בישראל - רחוב ע"ש מורה"

     

    ראש עיריית יהוד ותושבי העיר הוותיקים החליטו להנציח דמות מקומית אהובה וקראו על שמה רחוב. הפעם לא מדובר בפוליטיקאי או בלוחם - כי אם במורה מיתולוגית

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3835767,00.html


    מילות השיר

     מִזְמוֹר לְדָוִד, ה' רֹעִי לֹא אֶחְסָר:בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי, עַל מֵי מְנוּחוֹת יְנַהֲלֵנִי:נַפְשִׁי יְשׁוֹבֵב, יַנְחֵנִי בַּמַּעְגְלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ: גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת לֹא אִירָא רָע כִּי אַתָּה עִמָּדִי, שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָּה יְנַחֲמֻנִי:תַּעֲרֹךְ לְפָנַי שֻׁלְחָן נֶגֶד צֹרְרָי, דִּשַּׁנְתָּ בַּשֶּׁמֶן רֹאשִׁי כּוֹסִי רְוָיָה:אַךְ טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל יְמֵי חַיָּי וְשַׁבְתִּי בְּבֵית ה' לְאֹרֶךְ יָמִים: חזרה לתחילת הדף

    ניתוח השיר

     תוכן רעיוני מזמור כ"ג בתהילים סוקר בדרך שירה ומשל את דרכו הארוכה של עם ישראל מאז יציאת מצרים, דרך הגלות הארוכה. מתוך תאור זה מביע המשורר את הציפייה לבניין הבית השלישי במהרה.במזמור זה מדמה המשורר את הקב"ה לרועה, ואילו ישראל נמשלם לצאן מרעיתו.תקופת ההליכה במדבר היתה תקופת מנוחה ארוכה בחיי עם ישראל. במדבר קיבלו העם הכל מן המוכן: מן – משמים, מים – מבאר מרים, ענני כבוד – כמגן מעל וכו'. תקופה זו נמשלת במזמור ל'נאות דשא' שכן הרועה נותן לצאנו את מזונם בשפע והוא מנהל את הצאן על מי מנוחות. הרועה הוא הדימוי הנאה ביותר למנהיג נטמן, הדואג לצאנו, הן לגדי הבודד והן לכלל העדר, אם זה באשר למזון ושתייה, ושאם באשר להגנה על העדר מפני חיות טורפות. לעומת תקופת המדבר, נמשלת תקופת נגלות ל'גיא צלמוות'. זוהי תקופת מבחן לעם ישראל, עד היכן מגיע כח האמונה שלהם בבורא עולם. על גודל האמונה והדבקות של ישראל בעת הגלות אומר המשורר: 'גם כי אלך בגיא צלמוות – של הגלות – לא אירע רע כי אתה עימדי', וגם אם ישראל מתייסרים בגלות הארוכה, הרי הם דבקים בה'. הסיום הוא: 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' – בסוף הגלות לומד עם ישראל להכיר בכך שכל הייסורים מטרתם לטובה – חינוך העם וחישולו, כדי שיתקיים בו בסופו של דבר: 'ושבתי בבית ה' לאורך ימים', כלומר שבית המקדש השלישי יעמוד לאורך ימים. הסבר הבתים מזמור כ"ג בתהילים.ה' רועי לא אחסר – המשורר מדמה את ה' לרועה הדואג לכל מחסוריו של צאנו, עם ישראל, ולפיכך לא יחסר לו דברבנאות דשא – את עצמו מדמה המשורר לבן צאן, שה' מושיבו למנוחה בשדות עשב וליד פלגי ים שקטים, וכל זה סמל לשפע ולברכהנפשי ישובב – ה' משיב את נפשיינחני במעגלי צדק – ידריכני בדרך הצדקלמען שמו – כדי שאפרסם שמעו בכל הארץגם כי אלך בגיא צלמוות – גם כי אלך במקום חשוך ואפללא אירע רע כי אתה עימדי – אבטח בך ה' שעיניך עלי, ולא אפחד מכל דבר רעשבטך – שבט, מקל של ייסוריןמשענתך – מקל שנסמכים עליוהמה ינחמוני – הייסורים הבאים עלי וגם התקומה בהם, אלה כמו אלה מנחמים אותי, הוכחה הם לי שלא עזבתניתערוך לפני שולחן נגד צוררי – אתה מזמנני לסעודה שהכינות לי למורת רוחם של אויבידישנת בשמם ראשי – סכת ראשי בשמן, והוא סימן לשפעכוסי רוויה – מלא כוסי יין המשקיט צימאוניאך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי – טובך וחסדיך ילווני לעולםושבתי בבית ה' לאורך ימים – וישבתי בבית ה' כל ימי.  חזרה לתחילת הדף   מחבר השיר: דוד המלך, בן ישי:עם נולד ויצא ממצרים, חזר לארץ אבותיו דרך מלחמות רבות , אך הרבה קשיים עמדו לו, אויביו נגסו בו ושלטו בו מבית ומחוץ, שחיתות מוסרית ועבודה זרה התפשטו והמצב הגיע לידי מלחמות בין יהודים ליהודים. קמו שופטים שניסו לתקן את המצב אך העם תמיד חזר לדרכו הרעה, כל איש הישר בעיניו יעשה. עד שקם מלך, שאול המלך, משכמו ומעלה, אך הוא קרס ונפל בחיצי פלישתים.ואז הופיע דוד. עלם צעיר, אדמוני, יפה עיניים. אך לא עמד לו יופיו ואחיו גרשוהו מבית אביהם, ודוד נעשה לרועה צאן במדבריות. אלא שאותם חיי רועים הכשירוהו לתפקיד רם ונישא של מלך. מסור היה לצאנו בלב ונפש, מוכן להיכנס בעבורם למאבקים קשים, להילחם בדובים ואריות ולנצחם. בא שמואל הנביא להודיעו שהוא נבחר על ידי ה' להיות המלך הבא על ישראל ומשח אותו למלכות. דבר משיחתו נשמר בסוד. מכל מקום הוא הלך והתעלה מדרגה לדרגה, עד ששרתה עליו רוח הקודש. דוד גם ידע לנגן על כינור, לכן הוזמן להיות מבני ביתו של שאול לנגן לפניו, להצילו מרוח רעה המבעתת אותו.דוד נלחם בגולית הפלשתי ללא כל לבוש מלחמה אלא יצא במקל ולקח 5 חלוקי אבנים. דוד קלע לגלית במצחו במקום הגלוי מהשריון.דוד המשיך לנגן לשאול וכך נעשה לידידו הקרוב ביותר של יונתן, בן שאול. הרוח הרעה המשיכה לפקוד את שאול והוא ניסה להרוג את דוד. הוא אף ניסה לשלוח את דוד להילחם בפלשתים כדי שייהרג, אך הבטיח לו שאם ינצח ייתן לו את מרב בתו לאישה, אך מרב בינתיים ניתנה לאחר, ושאול הבטיח לו שוב את ביתו, מיכל. שאול שלח שליחים להרוג את דוד אך מיכל הניסה אותו דרך החלון, ובהמשך ניתנה למישהו אחר. דוד היה בורח ממקום למקום ואף הוכרח למצוא מחסה אצל מלך פלשתים בגת, אכיש. במלחמה נגד פלשתים דוד הורחק ולא השתתף, אך שאול (וגם יונתן) מצאו את מותם.ישראל המליכו את בנו של שאול למלך, ודו מלך על יהודה בחברון. לבסוף באו מכל שבטי ישאל ובקשו להמליך עליהם את דוד ודו נתמנה למלך על ישראל.  דוד כבש את ירושלים כדי שתהיה בירה לעם כולו. מלחמות גדולות לחם דוד המלך, והושיע את עמו מאויביו. רק עתה התחיל עם ישראל לטעום טעם מנוחה ושלווה. דוד העלה את ארון ה' לירושלים. דוד חשק לבנות את בית המקדש, אך נתן הנביא אמר לו שעדיין לא הגי הזמן לכך, שכן תפקידך היה להכין ולבנות את הממלכה, ובנך הוא זה אשר יבנה את המקדש.ניצחונותיו במלחמותיו, והצלחותיו בכל אשר יפנה לא העבירו את דוד על דעת קונו והוא היה לאדם העניו ביותר בכל הדורות, גם בהיותו מלך נשאר עניו כרועה.דוד עבר הרבה ניסיונות: חטא בת שבע, מרד אבשלום בנו, אמנון ותמר. מדוד אנו לומדים שדרך התשובה פתוחה לכל. דוד מינה את שלמה בנו ליורשו וציוהו לבנות את המקדש – דוד נתן לבו שלמה את תבנית הבית אשר יבנה, ואף הספיק לחלק את הכוהנים והלויים למשמרות לעבודת ה' במקדש, ולאסוף כסף וזהב לבנייתו.צוואתו של דוד היתה לשמוע בקול ה' למען נירש את הארץ וננחילה לבנינו עד עולם.דוד מלך ישראל חי וקיים! 

    חזרה לתחילת הדף

     

    השמעת השיר

    מזמור לדוד            ביצוע שני

     http://www.hibba.org/songs/shabbat/mizmorfordavid.htm

    שמעתי פעם מאחד מניצולי השואה, שסיפר שהיו מחלקים להם במחנה ריכוז מעט מרגרינה, ומרגרינה זאת היתה מאוד חשובה, היות וזה השומן היחידי שהיו מקבלים. והיו מורחים אותה על הלחם ואוכלים.שמעתי פעם מאחד מניצולי השואה, שסיפר שהיו מחלקים להם והוא סיפר שבתא שלו, הגיעו לסיכום שלא לאכול את המרגרינה כמה חודשים לפני כסלו, על מנת שיוכלו לקיים את מצות הדלקת נר חנוכה.

    כל אחד כשהיה מקבל את מנת המרגרינה שלו, היה לוקח ומגלגל אותה, ושם אותה מתחת לדרגש שעליו היה ישן, ובקור של אותו המחנה היתה המרגרינה נשארת מוצקה. וכך כל אחד היה שומר את המנה השבועית שלו. וכשהגיע חנוכה לקחו את כל המרגרינה שהטברה, המיסו אותם בפח, ולקחו כפתורים מכתונת הפסים שלהם, ובכפתורים אלו היה שקע שבו היו מכניסים את המרגרינה הנוזלית. ומחוטי הכתונת שלהם עשו פתילות, ואותם הכניסו דרך הנקב של הכפתור. הדליקו את הנר וברכו '' להדליק נר חנוכה, שעשה ניסים לאבותינו וברכת שהחיינו''.



    באותה חשיכה מצמררת ומבהילה, היו שרים לאור הנרות הקטנים הללו את שירת הגבורה היהודית: ''מעוז צור ישועתי''! גם בחשיכה הנוראית הזאת, בלילות האפלים הללו, זרחו הנרות הללו, עם האורות העצומים של תעצומות הנפש היהודית.



    סיפר אחד מניצולי השואה, בשעה שנלקח מביתו עם משפחתו למחנה השמדה, היו עימו אביו ואימו אחיו ואחיותיו, והעמידו אותם ל''סלקציה'' הידועה לשמצה, ורק הוא בחסדי ה' ניצל ונשלח למחנה עבודה, והנה כל אלה שניצלו לפני שהעבירו אותם למחנה העבודה, היו צריכים לעבור חיטוי, העמידו להם הנאצים ימ''ש שם בור מלא בחומר כימי הנקרא בשם ''קרובל'' והיו פושטים בגדיהם וטובלים בחומר חריף זה ויוצאים מיד.



    ומספר אותו אדם, ברגע שפשטתי בגדי ונכנסתי לאותו הבור, הגם שאותו חומר חריף ואי אפשר היה לסבול אותו ולו לרגע אחד, זכור הייתי שעצמתי את עיני ואמרתי לה' יתברך: ריבונו של עולם, פעם היו לי אב ואם אחים ואחיות, וכעת אין לי הורים ואין לי אחים, וגם בגדים לעורי אין, אולם דבר גדול יש לי ונשאר לי תמיד והוא, את הקב''ה, וכשהקב''ה נמצא איתי אזי לא חסר לי דבר בעולם, ''גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע, כי אתה עמדי''.




    והנה גם בשעה שהייתי נתון בתוך ''הקרבול'' הנורא לא הרגשתי את חריפותו, ואת הצורך לצאת משם מיד ומאושר הייתי באותם הרגעים הגדולים שבו התייחדה נשמתי עם קונה והרגשתי חזק וגיבור לעבור את כל המשברים והקשיים...



    מה החזיק את היהודים הללו? איך הם לא נשברו? ''לולי תורתך שעשועי – אז אבדתי בעוני'' מה ששמר על עם ישראל נתן להם את החוזק, נתן להם את החוסן והכוח, לעמוד בפני כל המשברים, זו התורה הקדושה.


     


    גיא צלמוות

    מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

    קפיצה אל: ניווט, חיפוש
    RogerFentonvalley1.jpg גיא צלמוות
    Valley of the Shadow of Death
    רוג'ר פנטון, 1855 הדפס מלח , 28 × 36 ס"מ  

    "גיא צלמוות" הוא תצלום מאת הצלם הבריטי רוג'ר פנטון המתעד את מלחמת קרים.

    התצלום הוא המפורסם ביותר מבין סדרה של כ-360 תצלומים המתעדים את מלחמת קרים.

    התצלום מתאר נוף פתוח, באזור הקרבות של המלחמה, שומם מבני אדם. במרכז הנוף דרך עפר, מלאה בכדורי תותחים, הממשיכה אל המישור האחורי של התצלום. פנטון נשלח אל אזור הקרבות על ידי בית המלוכה הבריטי במטרה לעורר תמיכה במלחמה בקרב העם הבריטי. מסיבה זו הורה משרד המלחמה הבריטי לפנטון להימנע מלצלם חיילים פצועים או הרוגים. פנטון ביקר באזור זה פעמיים. בביקורו השני צילם פנטון שני תשלילי קולדין של הנוף ממרחק, בשל הסכנה שבכניסה אל השטח.

    התשליל הנוסף של הצילום ובו השביל הריק מכדורים

    מקור שמו של התצלום הוא בכינוי אותו העניקו החיילים הבריטים לעמק המתואר בתצלום - "עמק המוות" (באנגלית: Valley of Death). את שם זה שאבו החיילים מפסוק ממזמור תהילים כג' - "גַּם כִּי-אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא-אִירָא רָע-- כִּי-אַתָּה עִמָּדִי".

    פנטון צילם, כאמור, שני תשלילים שונים של הנוף. תשלילים אלו שונים זה מזה במיקום כדורי התותחים. בעוד באחד מהם מופיעים כדורי התותחים רק בצד הדרך, בשני מופיעים כדורים גם על הדרך עצמה. ייתכן כי הדבר מצביע על פער זמנים ובו הופצצה גם דרך העפר, אולם סוזן זונטג טענה בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים" (2003) כי פנטון ביים ושינה את הנוף עבור התצלום.


    גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך המה ינחמוני". דוד המלך, משתמש במשל הרועה והכבשה, לתאר את השגחה הקב"ה על בני האדם. הרועה שבמשל, משתמש במקלו הן בתוך משענת בשעת המנוחה, והן בתור שבט להכות את כבשתו בשעת הצורך.
    המשל כשלעצמו מצריך עיון גדול. הכבשה הרי אומרת:"שבטך ומשענתך המה ינחמוני" – ניחא המשענת, ברגע שנשען הרועה על משענתו, מן הסתם זהו זמן בטחון ומנוחה, ולכן הכבשה מנוחמת במשענת. כיצד השבט מנחם? האם עצם העובדה שהרועה מכה ומצליף בכבשה יכול לנחמה ? הרי כל מכה שמקבלת הכבשה, אמורה להדאיב ולהדאיג יותר! כל מכה, מעבר לכאבה הפרטי של הכבשה, מלמדת לכאורה שאין הרועה מרוצה כלל ועיקר מהתנהגותה של הכבשה !
    כיצד א"כ, מנחמת מכת השבט?
    את משל הרועה והכבשה, ננסה להבין ע"פ דבריו של הרב חרל"פ בספרו "ממעיני הישועה", במאמר אשר נקרא "הייסורים ממקור הרחמים". שמו של המאמר כשלעצמו קשה להבנה. כיצד יכולים להיות ייסורים ממקור הרחמים – הרי לכאורה כל מקורם של הייסורים הוא ממדת הדין הפוגעת ומענישה על חטאים ! מהם א"כ הייסורים ממקור הרחמים ?
      כותב שם הרב : "הייסורים של ישראל, ממקור הרחמים העליונים הם נובעים, אשר בתוכם גנוזה האהבה העליונה של הקב"ה לזרע עבדיו הנאמנים..."וידעת עם לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו, ד' אלוקיך מייסרך".
               הורה המעניש את ילדו באופן חינוכי, ודאי לא עושה זאת משנאה או מכעס כי אם מאהבה ומרצון לחזק לחנך את ילדו. יתר על כן, פעמים רבות, כאשר זוג אהובים נאלצים להתרחק זה מזו, דוקא הרחקה מאולצת זו, היא המחזקת את האהבה. ככל שהריחוק הוא גדול, אך זמני כמובן, מחזק הריחוק את הגעגועים וממילא את האהבה. תקופת הריחוק הכפויה משמשת כמקפצה למדרגת האהבה. הריחוק מגביר את הגעגועים וגורם להגיע לשיאים חדשים בקשר הזוגיות.
    כך כותב הרב חרל"פ : "כל מה שאהבה מתבלטת, יותר מתבטלים הייסורים". בעת הרחקתם של ישראל, מתחזקת אהבתו של הקב"ה לבניו, "אשר בעת התרחקותם – המו מעיו להם :" הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו זכור אזכרנו עוד – על כן המו מעי לו – רחם ארחמנו" – דוקא הגעגועים הם אלו המחזקים את האהבה.
    על כן, אומר הרב חרל"פ, "ככל שמכירים יותר את האהבה הגנוזה ביסורים – יותר ממתיקים את היגונות והכאבים, ולכן גם בזמן שמדת הדין מתוחה – אם מצד אחד קינים הגה ונהי, בכ"ז יש גם מצד שני שירה וזמרה שמכירים תוקף אהבת ה' לבניו". יש מושג של המתקת רטרואקטיבית. כאשר מקבלים אנו את היסורים באהבה, אנו ממתיקים את הדינים שכבר היו.
    החטא החמור ביותר, אומר הרב, הוא חטאם של אלו הרואים את היסורים כעונש. "אם אינם מבינים את זה וחושבים שגם סיבת היסורים היא מצד התרחקותו ושנאתו אלינו, מחשבה זרה כזו היא לאסון בשבילנו והיא שמרחקת באמת את גילויי האהבה וגורמת להסתרת פנים :"ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלקי בקרבי מצאוני הרעות האלה – ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא".
    אם המסקנה מהיסורים היא שהקב"ה כועס עלינו, "על כי אין אלוקי בקרבי" – או אז, במקום להמתיק את הדינים – מחריפים ומכפילים את הסתר  הפנים – " הסתר אסתיר פני ביום ההוא" .
               "אין שום עצה להפטר מיסורי הגלות אלא אם ידעו ויבינו כי כל היסורים הללו, אינם אלא שירה אחת ארוכה ונשגבה, וכל התוכחות האיומות, ממקור השירה הן נובעות – "והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות – וענתה השירה הזאת לפניו לעד , כי לא תשכח מפי זרעו"
      דברים נשגבים אלו של הרב חרל"פ, מתומצתים כולם במזמור כ"ג של תהילים. הכבשה משכילה להבין, שגם השבט הוא חלק מהמשענת. גם המכות שהיא מקבלת הינם חלק מהשגחת הרועה עליה. הרועה מנחה אותה במעגלי צדק. היא הולכת במעגלים, בעיגולים, בעגלות , בסיבוכים, בגיא צלמוות. אמנם מבינה היא שאלו מעגלי צדק - יש כיוון להכל, יש הנחייה, יש רועה ששומר, וממילא, יכולות דוקא מכות השבט להצילה, כאשר עומדת היא בקצה הצוק, ורגע לפני הנפילה, מכתו של השבט, היא המחזירה אותה למקום מבטחים.
    זהו שורש האמונה באהבת ה' הנצחית לבניו, אשר משענתו , אך גם שבטו – המה ינחמונו.
    "גם כי אלך בגיא צלמוות – לא אירא רע כי אתה עמדי

     ילדה קטנה קוראת תהילים.

    הימים ימי מלחמת לבנון, במרפסת המטבח שלנו התגלגלו חבילות עם ממתקים
    זולים שאבא שלי הביא מהצבא ובהם מכתבים מלאי שגיאות ולבבות מילדות שאימנו אותן לדאוג מגיל צעיר. גם אני שלחתי חבילה לה צרפתי מכתב. את רוב הממתקים שבחבילה אכלתי, פתחתי בזהירות את דבק הנייר, הוצאתי את הממתקים והשארתי שם סגריות, משחת שיניים, נקה 7 ועוגיות חמאה שאמא שלי הכינה. לחייל שלי, מסתבר, קראו רמי תורג`מן והוא גר בעפולה. הוא ענה לי בכתב יד מסודר, מנומס ואני - ילדה בת 11 שלחתי לו תמונה איומה שלי מטיול בנחל צין, לובשת מכנסי קיבוץ וחולצת פסים. בטן בחוץ ושיער לא מסודר. למה שלחתי את התמונה? לא יודעת. אולי האמנתי כי חייל פצוע בן 22 ימצא בי ענין. הוא לא ענה, כנראה לא מצא.
    בתוך אחת החבילות הללו מצאתי ספרון תהילים קטן, כחול. התחלתי לקרא בו כי חשבתי שזה יציל אותי, זה החליף את נישוק המזוזה. בימים בהם קבלתי מכתב מבית הספר על אי הכנת שיעורים הייתי עומדת על סף הדלת ומנשקת את המזוזה כמה פעמים. פחדתי מהמכות, האמנתי שזה יציל אותי. לפעמים הייתי מכניסה לספר פתקים קטנים "אלוהים היקר, עשה שלא ירביץ" או "אלוהים היקר עשה שיהיה לי טוב". הייתי גוזרת על עצמי תעניות שונות, לא אוכלת, לא שותה, לועסת דפים מתוך הספר ופי משחיר מן הדיו, לועסת גרגירי רחל עכברים. אלוהים שלי לא הפסיק את כל זה אבל דאג שאחיה, למרות שבקשתי למות. אלוהים שלי יודע טוב יותר ממני מה טוב בשבילי.
    נערה קוראת תהילים.
    המשכתי לקרא. לפעמים יותר, לפעמים פחות. כבר ידעתי שירביץ גם אבקש שיחדול, זה מנת חלקן של ילדות רעות. לכן הפתקים התחלפו "אלוהים היקר, עשה שזהר מיטלברג יאהב אותי", "...עשה שאהיה חתיכה". אלוהים לא עשה. זהר אהב את גליה, היפה השכבתית וגם כשהתרתי לו ללוש לי את השד ולמולל לי את הפטמה באחד ממחנות הנוער הוא לא באמת ראה אותי. זהר תמיד היה יותר מוצלח ממני - התמודד ב"פיצוחים", נסע לפולין, עישן בשרשרת ולא ספר אותי. אלוהים שלי בעיקר שמר אותי בחיים, ראש מעל המים, תמיד. מניח לי לסבול, להרגיש אך לא לטבוע.
    אשה קוראת תהילים.
    ביום ראשון שני פרקים.
    ביום שני שלושה פרקים.
    ביום שלישי ארבעה פרקים.
    ביום רביעי חמישה פרקים.
    ביום חמישי שישה פרקים.
    ביום שישי שבעה פרקים.
    בשבת שמונה.
      
    תמיד פרק נוסף שיכסה על יום שלא הספקתי לקרא. פרק שיושב במזווה ההגנות. אחר כך אני אומרת בעל פה שלש פעמים את מזמור לדוד. "עשה שהוא ירצה רק אותי" "עשה שיחזור אליי" "עשה שיאהב" ואלוהים לא עשה. לפעמים אני חושבת שהוא לא עשה כי באמת הגן עליי, לעיתים אני מתחלחלת מן המחשבה מה היה קורה אילו קיים את שבקשתי.
    גם היום אני קוראת. באדיקות. כמעט אין אדם שיודע זאת עליי, עדיין מתביישת. "שומע את קול עבדו אשר הלך בחשכים, שומע תפילתו" אמרה לי ג`ולי כשנכנעתי להפצרותיה והיא פתחה לי את ספר הזהר. "את מתפללת בשקט בשקט, יש בך הרבה אמונה" נתנה בי מבט השמור רק למגדות עתידות "הוא שומע אותך".
    "אני יודעת שהוא שומע" אמרתי. הודתי.
    "אַךְ, טוֹב וָחֶסֶד יִרְדְּפוּנִי כָּל-יְמֵי חַיָּי;
    וְשַׁבְתִּי בְּבֵית-יְהוָה, לְאֹרֶךְ יָמִים."

     גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע", גם

    אם יבואו עליך רגעים קשים ומפחידים ילדה קטנה
    שלי, ואני לא אהיה שם עוד לתת לך את ידי, אל
    תפחדי גילי שלי..."
    גילי.
    גילי היתה ילדה כבת שש שנים כאשר הגיעה אלינו למחלקה.
    דם שהופיע ביציאה הוביל די מהר לגילוי של הגידול הממאיר הקיים בכלייתה, כנראה כבר מאז לידתה, אבל רק עכשיו הגיע לממדים שהיה להם ביטוי חיצוני, ומצבה היה כמעט אנוש.
    היו מעלות ומורדות במצבה של גילי. היו תקופות בהן הגיב גופה היטב לטיפולים, הגידול נראה כנסוג וגרורותיו נדמו כנעלמו, ובדיקות הדם הפגינו אופטימיות זהירה.
    אבל היו גם תקופות אחרות בהן היה נראה הכל אבוד, התגובות לטיפולים היו גרועות וכמעט לא מורגשות, תופעות הלוואי הקשות גברו, בדיקות הדם השתוללו וסיכוייה של גילי אזלו והלכו.
    גילי היתה משתפת פעולה כמעט בכל, לאחר שהבינה במה מדובר. בזמנים בהם קיבלה הקרנות במכון לרדיותרפיה היתה מנצלת את הזמן לאמירת תהלים. היא ביקשה לדעת הכל, ונראה כי הבינה.
    אביה של גילי ישב לידה יומם ולילה. אמה היתה באה והולכת, נקרעת בין ילדתה החולה ובין שאר ילדיה, שהיו פזורים תקופות ארוכות בין בני המשפחה. הולכת מכאן לשם, מזה אל זה מלטפת, מחבקת, מקשיבה...ושותקת. בדרך כלל לא דיברה מעבר לנדרש, רק עיניה שדוק קל של דמעות הציף אותן תדיר היו אומרות את מה שלא העיז הפה לומר.
    יום אחד הגעתי למשמרת ערב, ומין חרדת ציפייה לא ברורה מילאה את ליבי. קיבלתי את המחלקה, עוברת בין המיטות והחדרים, אבל רק כשהגעתי לחדרה של גילי הבנתי לפשר החרדה. גילי שכבה דמומה על מיטתה, צבעה כעין הכר הלבן שלמראשותיה, חזה נע אך במעט בתנועות קלות וכמעט לא מורגשות של נשימה שטוחה, עיניה עצומות והעיגולים סביבם כהים משהיו אי פעם. והלובן...הלובן המנוגד הזה שפשט בכל...
    רק אצבעותיה היו לפותות בחזקה סביב סדין בית החולים שכיסה את גופה הדואב, העיד על שיירי כוח ורצון שנותרו בגוף הקטן והסובל.
    כמובן מאליו לקחתי אני לאחריותי את הטיפול בגילי. היה זה טיפול שמרני ותומך בלבד, שכן לא נותר עוד דבר לעשות לבד מלהתפלל ולעורר עליה רחמים, אולי יתרחש נס...
    בשעת ערב מוקדמת פגשתי את הרופא המטפל בגילי יוצא מחדרו חיוור מעט. "שוחחתי עם אבא של גילי", סיפר לי, "הסברתי לו את מצבה ולמה עליו לצפות. אמרתי לו שזה יכול לקרות בכל רגע, או בעוד שבועות ספורים בלבד..."
    "ואיך הגיב?" שאלתי, אולם בתוכי יודעת את התשובה.
    "כפי שאנחנו מכירים אותו" השיב הרופא ביראת כבוד, "באמונה, בתקווה ובקבלת הדין".
    הדחף החזק שפעל בי באותו זמן היה להתרחק עד כמה שאפשר מחדרה של גילי, הרחק מהכאב, הדמעות, החרדה וההמתנה הנוראה מכל, אבל ידעתי שעלי להיות שם, שם הוא מקומי...פתחתי את הדלת, מנסה שלא להיות מורגשת, חוששת עד אימה מהמילים, מהשאלות...
    אבא של גילי ישב ליד מיטתה, ידה בידו אומר לה בשקט: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע", שמעתי את המילים, והוא המשיך: "גם אם יבואו עליך רגעים קשים ומפחידים, ילדה שלי, גם אם תלכי עוד מעט קט בדרך חשוכה, מפחידה ואני לא אהיה שם עוד לתת לך את ידי, וגם לא אמא, גם אז אל תפחדי ילדתי. כי ה' איתך, ה' שהוא אבא שלנו ושאליו התפללת כל הזמן, ה' ששמר עליך תמיד הוא יחכה לך שם באמצע הדרך ויקח אותך לגן העדן שלו, במקומם של כל הצדיקים, ואברהם אבינו ומשה רבינו, אז אל תפחדי גילי שלי, כי אתה עמדי...ה' יהיה איתך, בכל מקום ובכל זמן..."
    כנטועה במסמרות עמדתי בפתח חוששת להראות, לא יכולה לעזוב, לא מאמינה למשמע אוזני. אבל יודעת כי גדול האיש עד מאוד וכי באמת "אתה עמדי" נמצא בכל מקום וזמן...גילי לא הנידה עפעף אבל ידעתי שהיא שומעת את הדברים, מבינה אותם וכי הם יעזרו לה בבוא העת.
    גילי לא נפטרה באותו ערב, אבל מספר שבועות מאוחר יותר, נר שביעי של חנוכה, השיבה את נשמתה לבוראה.
    אביה אוהבה והמסור לא מש ממיטתה עד לרגעיה האחרונים. דואב נדהם ומאמין, ליווה אותה ברגעיה האחרונים והמרים, ורק שתינו ידענו את הדבר הגדול שהעניק לה מדם ליבו השותת. את האמונה הנמסרת מדור לדור. את הכוח ללכת בגיא הצלמוות שבו הלכה בדרכה האחרונה, ואת הידיעה כי שם אין מקום לפחד ומורא..
    "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירע רע כי אתה עמדי" אלוקי האהוב...


    http://www.dex.co.il/music/21556/_%D7%A0%D7%A9%D7%9E%D7%94-%D7%A7%D7%A8%D7%9C%D7%99%D7%91%D7%9A--%D7%92%D7%9D-%D7%9B%D7%99-%D7%90%D7%9C%D7%9A

     

     יש פה כמה פרשנויות מעניינות שווה לקרוא..

    עם דמדומי חמה של יום השבת, לאחר קריאתנו בתפילת מנחה "מנוחת אהבה ונדבה, מנוחת אמת ואמונה,
    מנוחת שלום ושלוה והשקט ובטח", יושבים אנו סביב שולחנות ערוכים בסעודה שלישית ושרים: "מזמור לדוד,
    ה' רעי לא אחסר". ראש הישיבה וכלל התלמידים מנגנים בנועם "נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו",
    וכך, בשמחה ובהתעלות, ממשיכים ושרים, ממשיכים ומנעימים.
    אלו הם ששה פסוקים נפלאים ומרוממים, אשר יוצרים ביחד מזמור אותו כינה אבן עזרא בראשית פירושו "זה
    המזמור נכבד":
    "מזמור לדוד, ה' רעי לא אחסר!
    בנאות דשא ירביצני, על מי מנחות ינהלני,
    נפשי ישובב, ינחני במעגלי צדק למען שמו.
    גם כי אלך בגיא צלמות - לא אירע רע, כי אתה עמדי; שבטך ומשענתך המה ינחמני.
    תערך לפני שלחן נגד צררי, דשנת בשמן ראשי, כוסי רויה,
    אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לארך ימים". (תהילים כ"ג)

    מזמור זה רווי כולו אווירת ביטחון בה'. האדם יודע שיש מישהו שמלווה אותו בשעת צרותיו, מגן עליו ומספק
    לו מאכל, משתה ומגורים. אותה תחושה של אושר וביטחון מובילה להבעת תודה כלפי שמיא, ולבקשה להמשך
    של טוב וחסד.
    אם נתבונן במזמור, נגלה שהמשורר מתאר את עצמו בעזרת שני דימויים. הדימוי הראשון הוא שה בתוך עדר,
    כאשר הרועה הוא הקב"ה והשה הוא האדם. הרועה מנחה את עדרו לעבר כרי דשא רעננים וירוקים, אל
    מעיינות מים שופעים, ומובילו בדרך הנכונה והבטוחה. גם במציאות של גיא צלמוות, מציאות של סכנות
    ואסונות - בטוח השה ברועה הנאמן שנמצא עמו תמיד ושומר עליו מפני הרעות המתקרבות.
    הדימוי השני בו משתמש המשורר הוא של אורח המתארח בביתו של הקב"ה. בעל הבית מספק את כל צרכיו
    של אורחו - מעניק לו הגנה כנגד צורריו, מספק לו אוכל ושאר תענוגים ודואג לכל מחסורו. בדימוי זה רוצה
    המשורר להביע את שלוותו וביטחונו בקב"ה, כאותו אורח, שנאמן עליו המארח שידאג לו ויעזור לו.
    ב.

    ישנם שני סוגי ביטחון. ישנו סוג אחד שבו אדם בוטח באדם אחר באופן מוחלט, ביודעו שהאדם אשר איתו
    ישמור ויגן עליו. זהו ביטחון נקודתי וישיר, שכן ברגע שאותו האדם השומר ומגן על האדם הראשון עוזב אותו
    - הרגשת הביטחון נעלמת. נראה שביטחון מעין זה מודגם במשל הרועה והצאן: בשטח נמצאים רק השה
    והרועה, אין לשה התמים שום דבר שיגן עליו חוץ מהרועה, ולכן הוא מרגיש את תלותו בו בצורה מקסימלית.
    כך גם בנמשל: דוד סומך על הקב"ה, ביודעו שרק הוא נמצא איתו בשטח, ולכן תלותו בקב"ה היא מוחלטת.
    אך ישנו סוג אחר של ביטחון. זהו הביטחון המרחבי, כאשר אדם נמצא במקום שמגן עליו באמצעות ארבעת
    קירותיו, מבצריו ואף סגולותיו. אדם המצוי בסוג זה של ביטחון חי בהרגשת ביטחון, אשר משרה עליו תחושת
    שלווה ורוגע. אין הוא חושש ממה שאורב לו היום או הלילה (כפי שחושש האדם הבודד בשטח הפתוח), ויש בו
    שלווה נינוחה ומתמשכת. סוג כזה של ביטחון בא לידי ביטוי במשל האורח, כאשר דוד מתאר את הרגשת
    ביטחונו ושלוותו של השוהה בבית ה', היושב סביב שולחן ערוך בכל טוב. כמובן שגם בדימוי זה, מי שבסופו
    של דבר מספק את הביטחון אינו הבית עצמו, אלא בעל הבית שמרשה לאורחו לשהות בביתו ומספק לו את כל
    מחסורו.
    בשני המשלים שבמזמור מבקש דוד להתייחס לשני סוגי הביטחון - הן לביטחון הישיר בקב"ה, והן לביטחון
    המרחבי המרגיע.
    ג.

    ניתן להבחין בין שני הדימויים שבמזמור בצורה נוספת. נראה, ששני דימויים אלו מבטאים שני אספקטים
    קיומיים בעמידתנו לפני הקב"ה. הרועה המשתמש במקלו כנגד עדרו מבטא את הקב"ה כבעל מידת הדין, ואת
    האדם העומד למולו כנדרש לעבוד את בוראו במידת היראה. הרועה מוביל את עדרו במכות ובגערות, וכך גם
    עלינו לעמוד מול בורא עולם - כאדון וכמלך, אשר מולו אנו עומדים כעבדים וכנתינים השומרים על מרחק ניכר
    בינם לבין מלכם בידיעה שביכולתו להעניש ולהכות.
    אך ישנה עוד עמידה בפני הקב"ה - אותה עמידה של אהבה וקירוב המתבטאת בשקיקה וברצון תמידיים
    להתקרב אליו. אותה עמידה מתבטאת בדימוי האורח ובעל הבית, כאשר האורח מרגיש קירבה גדולה למארחו
    המטפחו ודואג לו מעל ומעבר לצרכיו הבסיסיים. אותו אורח חש רגשות אהבה למארחו וחפץ להישאר
    במחיצתו. במקביל לכך, במידת האהבה עומדים אנו מול ריבונו של עולם כבנים לפני אביהם, כאנשים
    המשתוקקים ושואפים לקירבה ולדבקות בבוראם.
    במקביל לשתי צורות עמידתו של האדם נוכח ה', גם תחושת הביטחון יכולה לנבוע משני מצבים שונים. אדם
    יכול להגיע לביטחון מתוך הרגשה שנמצאת מעליו ישות בעלת אופי סמכותי וחזק, המנחה את דרכו ללא פשרות
    וויתורים[1]. ביטחון כזה מיוצג במשל הרועה, המתאר את הקב"ה כבעל מידת הדין, אשר מנהיג את נתיניו
    בתקיפות ובנחישות, ובעקבות כך, כאמור, נתיניו בוטחים בו.
    אך "במקום שבו אתה מוצא גבורתו, שם אתה מוצא ענוותנותו" - ישנו מצב נוסף המוביל לביטחון. כאשר אדם
    יודע שיש מעליו מישהו שאוהב אותו, דואג לו ומרחם עליו - הוא בוטח בו ושלו[2]. את הפן הזה רוצה דוד
    לבטא במשל האורח, המעמיד אותנו מול מידות החסד והרחמים שמגלה כלפינו הקב"ה.
    ד.

    ניתן לחלק את המזמור לשלושה חלקים, על פי לשון המשורר בדבריו אל הקב"ה. בשלושת הפסוקים
    הראשונים מתייחס המשורר אל ה' בגוף נסתר: ה' רועי, ירביצני, ינהלני, ינחני וכו'. בשני הפסוקים שלאחר מכן
    פונה המשורר אל ה' בגוף נוכח: כי אתה עמדי, שבטך ומשענתך, תערוך לפני וכו'. בפסוק האחרון מגיעה מגמה
    זו לשיא, כאשר המשורר מתאר את עצמו כנוכח בבית ה'.
    הדיבור בלשון נסתר מבטא מרחק ויראת כבוד כלפי הקב"ה. ריבונו של עולם מוצג כטראנסצדנטאלי, מרוחק
    ומרומם. לעומת זאת, דיבור בלשון נוכח מבטא קירבה. במצב כזה, הפחד מעומעם והדיבור חופשי יותר. שוב,
    בולט במזמור השילוב בין הריחוק והיראה ובין הקירבה, הדבקות והאהבה.
    בשלב השלישי משתמש המשורר בגוף מדבר. פה כבר ישנה עמידה עצמאית של האדם המקבל אל מול הקב"ה.
    ישנה פה, כביכול, מערכת יחסים סימביוטית בין הקב"ה לאדם, כאשר האדם רואה את עצמו בדרגת קירבה
    עצומה כל כך לקב"ה, עד שיכול הוא לדרוש אפילו לשהות בבית ה' כל ימיו.
    נראה שהמשורר מביע את היחס בין העמידות השונות ע"י חלוקת הפסוקים:
    מדבר ו
    נוכח ד ה
    נסתר א ב ג


    הבסיס חייב להיות מידת היראה - המסגרת והגבולות שהאדם מציב לעצמו ביחס לבורא ולמצוותיו. האדם
    צריך להכיר את מקומו כבן אנוש, מוגבל ומצומצם אל מול הקב"ה השלם והבלתי מוגבל. לאחר שניצקו יסודות
    איתנים - יש מקום למידת אהבה, לשקיקה ולתשוקה להתקרב לקב"ה. בתוך המסגרת יש מקום לעבודה
    האישית של האדם, לשאיפותיו ולרצונותיו. קירבה כזו היא בבחינת "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" - רק ביום
    אחד בשנה, ביום הכיפורים, רשאי הכהן להתקרב לקודש הקדשים, אל מקום השראת השכינה.
    רק לאחר ששני השלבים הושלמו, ניתן להגיע לבקשה האדירה, לרצונו של האדם לשבת בבית ה' - לחיות
    בחוויה אימננטית עמוקה המתבטאת בישיבה במקום השכינה לאורך ימים.
    ה.

    בית ה' במובנו המקראי כבר לא קיים היום. זבול בית מקדשנו חרב, ומצפים אנו לבנייתו כבר למעלה מאלפיים
    שנה. אך נחמה גדולה נתן לנו הקב"ה:
    " 'ואהי להם למקדש מעט' - אמר רבי יצחק: אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל...".
    (מגילה כט.)

    בית המדרש מהווה מעין תחליף לבית המקדש, ואולי הוא משמש כיום אף כמקום דירה לנותן התורה.
    מסיימים אנו בימים אלו את שנות לימודנו בישיבה - חמש שנים של חוויות משותפות, ידידות אמיתית ואהבת
    נפש. ההישג העיקרי שעליו נצביע בחמש שנים אלו הוא עצם השהות בבית ה'. היו אלו שנים של שקיעה בתוך
    עולם רוחני רחב ומקיף, שנים של התמסרות לתורה בכל הכוח ובכל הזמן, ושל השתעבדות לבורא העולם בתוך
    משכנו ודירתו. נראה שתפילתו של דוד המלך לשבת בבית ה' התגשמה אצלנו בפרק זמן זה של חיינו.
    ו.

    " 'אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי' - אני מודה לך בטובה שנתתה לי עד היום". (רד"ק)
    מלאים אנו רגשות תודה לריבונו של עולם על ששם חלקינו מיושבי בית המדרש, ועל שנתן לנו את הזכות לשבת
    באוהלה של תורה, להידבק בתלמידי חכמים וליהנות מהטוב והחסד הרוחניים שספגנו בישיבה. התודה מופנית
    למרומים, אך עמוסים אנו ברגשות הוקרה גם לתחתונים - לראשי הישיבה, רבניה, עובדיה ותלמידיה, על
    שסייעו בידינו לגדול ולהתרומם במשך חמש שנים אלו.
    "אך זה אני מבקש ממך, שירדפני טובתך וחסדך כל ימי חיי, ולא יטרידוני מלחמות ועסקי העולם, שאוכל לנוח
    בבית ה' לאורך ימים...". (שם)

    נושאים אנו תפילה לבורא העולם שיסייע בידינו, וישפיע מטובו ומחסדו עלינו גם מחוץ לכותלי הישיבה - בתוך
    השיגרה הסואנת של החיים. מקווים אנו שגם במשך החיים השוחקים תורגש ישיבתנו בבית ה' - "אך טוב

    (מתוך האתר של ישיבת ציון "מדרש הר הציון")