לא תוכל לתאר כמה ריקים, כמה עצובים היו חיי בשנתיים האחרונות. שמיעתי הלקויה רדפה אותי בכל מקום כרוח רפאים ולכן נמנעתי מן הבריות.
השינוי ניגרם בשל עלמה חמודה ומקסימה האוהבת אותי ואני אותה...
אך לרוע המזל אינני משתייך למעמדה ואיני יכול לשאת אותה לאישה - עלי להמשיך כמיטב יכולתי.
.
כך כתב לודויג ואן בטהובן לידיד בסתיו 1801.
בערך באותו הזמן, כתב בטהובן את אחת מיצירותיו הידועות ביותר, הרומנטיות ביותר, המיאשות ביותר והניפלאות ביותר: סונטת אור הירח.
בטהובן דוקא לא נתן לסונטה הזו את שמה.
השם ניתן על ידי אחד, לודויג רלשטב (Ludwig Rellstab), משורר ומבקר מוזיקה שחי בתקופתו של בטהובן ושהמוזיקה של הפרק הראשון הזכירה לו את אור הירח המשתקף באגם לוצרן."
בשנת 1802 איבד בטהובן את שמיעתו .היה זה משברו הגדול ביותר .מצבו של בטהובן התדרדר מאד, מתוך תחושה שאף אחד לא מבין אותו ואינו רוצה לעזור לו, התכנס בטהובן בתוך עצמו, התרחק מאנשים ונחשב לאדם המתעב בריות. מסיבות אלו הוא שקע בדיכאון.
הישועה הגיעה מכוון בלתי צפוי. נערה עיוורת צעירה, שהתגוררה באותו בית שבו גר, אמרה לו באחד הלילות, בצעקה לתוך אוזניו: "הייתי נותנת הכל כדי לראות את אור הירח" . כאשר שמע זאת, התרגש בטהובן עד דמעות, הרי הוא יכול לראות! ובנוסף הוא יכול לחבר מוסיקה ולרשום אותה על הנייר. ואז כתב את אחד הקטעים המוסיקליים היפים בכל הזמנים: "סונטת אור הירח".
תגובות (2)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#