קצת רקע

השיר "האומנם עוד יבואו ימים" נכתב בשנת 1943, והיה בו משום תגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, כאשר ממדי זוועת השואה היו ידועים כבר ליושבים בישראל. השיר עורר הדים רבים בציבור, נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים. לאה גולדברג ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה שהמזל שפר עליהם והם לא היו בין קורבנות התופת שהשתוללה באירופה. תיאורי הטבע המרובים בשיר ממחישים את ההנאה התמימה כמפלט מתלאות הקיום. בטבע ניתן למצוא מרגוע וחושניות ובחסותו אפשר גם להשלים עם הבדידות שאין מנוס ממנה.

[עריכה]בית א'

השיר כולו כתוב כפנייה אל מישהי נוספת, כמו בשיחה או במכתב, בלשון עתיד, אך למרות הפנייה אל גוף נוסף, יש להבין שהמשוררת, ככל הנראה, פונה אל עצמה.

הבית הראשון (והשיר כולו, בעצם) מתחיל בשאלה, ובשל היעדר הכותרת מקבלת השאלה הזאת משמעות של נושא מרכזי בשיר: "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם," צירוף המילים הנרדפות "סליחה" ו"חסד" מרמז על הזמנים הקשים של עכשיו, שבהווה, עליהם נצטרך לסלוח בעתיד. - האם עוד יבואו ימים בהם תוכלי לצאת לטייל בשדות סתם כך? בתמימות? (כהלך התם). החזרה הכפולה על המילה "ותלכי", מעצימה את הרצון הראשוני כל-כך של החיים – פשוט ללכת. המילה "שדה" מציגה לקורא תמונה כללית, אך לא מפורטת במיוחד, של מקום גדול, חופשי, פתוח. אין הדוברת מציינת באיזה שדה מדובר - שדה פרחים, שדה שיבולים, או אולי שדה מלחמה. האמנם יבואו ימים בהם תוכלי להלך חופשייה בכל שדה? לטייל בתום-לב בשדות הללו שבהם נלחמים עכשיו צבאות? ההליכה בשדה בתוספת הדימוי "כהלך התם", מלמדת כי אין כאן שאיפות גדולות ולבטח אין כאן כוונות נסתרות.המשוררת מייחלת בסך הכול לחיים פשוטים של רוגע ושלווה. שתי השורות הסוגרות את הבית הראשון מוסיפות לאווירה הפסטורלית – בתיאור כף הרגל החשופה, המלוטפת בעלי האספסת, אך נוספת עליהן תחושה של אי-נוחות בדמות שלפי-שיבולים דוקרים. "ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת," - האם תוכלי לטייל סתם כך, יחפה, ולחוש בכפות הרגליים בעלים של צמחי הבר? "או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם." - מיד לאחר ליטוף העלים הנעים ידקרו את הרגליים שלך שלפי שיבולים; דקירה לא נעימה פיזית, אך משהו בה יהיה דווקא נעים בתחושה הנפשית. "ותמתק דקירתם" - משהו בכאב ינעם לך. אם נחזור לרגע אל הרקע לכתיבת השיר, נוכל לעשות את ההשוואה בין כפות הרגליים ההולכות לחיים, את דקירות שפלי השיבולים לרגעים ה"דוקרים" בחיים, ואת הצירוף "ותמתק דקירתם" למסר שמעבירה גולדברג בשיר - לאהוב את החיים, לראות את המתוק שבהם, אפילו כשהם דוקרים. השימוש במילה "מחשוף" מעבירה קונוטציה של חוסר-הגנה, אולי אף של חוסר-אונים. -אין אפשרות לברוח מאותן הדקירות.

[עריכה]בית ב'

המשוררת ממשיכה את אותה השאלה, כמו גולשת במחשבותיה: "או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקת / על כתפיך, חזך, צוארך, וראשך רענן." המילה "מטר" גם היא כללית; כמו שמטר היא מילה נרדפת לגשם, מקובל גם המושג "מטר יריות", או "מטר פצצות". הדוברת שואלת- האמנם עוד יבואו ימים בהם לא תפחדי מהמטר? ימים בהם תטיילי לך בחוץ, וכשתראי שעומד לרדת גשם - במקום לרוץ לתפוס מחסה - תתני לגשם לרדת עלייך ולהרטיב אותך? האם תרשי לו לרענן אותך? ("ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט / כאור בשולי הענן.") האם יבואו ימים בהם הגשם ירגיע וימלא אותך בשלווה ובתקווה?

הבית השני מרחיב את חוויית החיים על רקע ההליכה בטבע. כאן נדרשת המשוררת לגשם היורד על גופה. אף שמדובר ב"עדת טיפותיו הדופקת", היא מצליחה ללכת בשדה ולהתעטף בשקט, המדומה כאן ל"אור בשולי הענן". נראה כי גם כאן יש משהו המעיב על החיים (ענן של קדרות), אך בכוחה של המשוררת להתגבר על כך. הגשם השוטף, עוטף אותה בשקט הנוסך בה תחושה טובה.

[עריכה]בית ג'

השאלה והמחשבות גולשות גם לבית השלישי : "ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע" - באותם הימים העתידיים, הכוונה. האם באמת יבואו אותם ימים בהם להיות בחוץ יהיה בטוח? אנשים יצאו החוצה כדי לנשום לרווחה במקום להיות לחוצים ומבוהלים. ואחרי הגשם, היא ממשיכה, יהיה אפשר לראות אור בכל מקום, אפילו כשמסתכלים על האדמה, על השלוליות. ("וראית את השמש בראי-השלולית הזהוב") והכל יהיה (בעתיד) פשוט וחיי, (בניגוד לעכשיו, לזמני המלחמה,) ויהיה אפשר לגעת מבלי לפחוד. יהיה מותר. ויהיה מותר גם לאהוב. הבית השלישי מדבר באופן בולט על הפשטות של תקופות שלום, של הימים הטובים להם הדוברת מייחלת, יותר מכל הבתים האחרים, ומעמיד את האשליה, את התקווה לעתיד, אל מול חוויות ההווה הקשות. הוא מדבר על תקווה, על אור, על פשטות, על חיים, על אהבה ועל כמה שמותר, כשבזמני מלחמה חשוב תמיד רק כמה אסור.

בבית זה בולטים ביטויים המדגישים את ממשיות החיים. השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) משרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. החזרה המשולשת על המילה "ומותר" – מדגישה אמנם את הוויית הקיום על צדדיה הקסומים, אך גם עשויה להכיל בתוכה את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב, כי אם הדבר היה ברור, לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו. "ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב" - מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו, שהוא מאוד לא פשוט וחי, אך למרות זאת אין לחוש אשמה, ומותר למצות את החיים, במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון.

[עריכה]בית ד'

הבית הרביעי עונה לשאלה הגדולה שנשאלה לאורך שלושת הבתים הקודמים. האמנם יבואו ימים ותלכי בשדה? כן, יבואו. אין ספק. אבל מה? -תהיי לבד "את תלכי בשדה. לבדך." הבדידות המתוארת זורקת את הקורא באופן ישיר למתרחש. אם לאורך כל השיר היו רמזים על מלחמה, הרי שעכשיו השיר מצביע עליה ישירות: "את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם." השרפות, האש, האימה, הדם - הנה המלחמה. המלחמה הרגה רבים, צרבה אנשים בלהט השרפות, דרכים שלמות סמרו מאימה ודם, אבל היא לא לקחה איתה גם את האחת אליה פונה דוברת השיר. היא אומרת לה- את תשרדי את המלחמה. את תלכי בשדה. את תזכי לימים הטובים. "וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם." שתי השורות האחרונות מספרות לדוברת, שאחרי שהתקופה הרעה תסתיים היא תעשה את הבחירה הנכונה (ביושר לבב). היא תבחר להתמזג עם הטבע, לקבל אותו, להיות חלק ממנו. היא תבחר בחיים.

המילה "לבדך" הודגשה באופן ברור על ידי המשוררת. היא לבדה תתמודד עם ההווה. היא לבדה תעבור הלאה. היא לבדה תעשה את הבחירות הנכונות - הטוב, התקווה, החיים. ה"לבד" הזה מעיד על כוח נפשי רב שיעזור לה, לזאת שתלך בשדה, להתגבר ולעבור הלאה. כמו גם, המילה "לבדך" מדגישה את המחיר שיש לשלם בעבור המציאות הנוראה. הברירה לחיות היא אישית, אולי אפילו אגואיסטית, והיא עלולה לעורר ביקורת מצד החברה. אך למרות זאת, קוראת המשוררת לבחירה בחיים, גם אם זו בחירה שיש בה כניעה. "וביושר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם" – זו הכרזה בדבר הברירה הראויה, זו שנובעת מתוך יושר-לב וצניעות, וכל עניינה ברצון לשמור על האנושיות במשמעותה הפשוטה והבסיסית ביותר.

מהבית הסוגר את השיר ניתן להסיק כי גם במציאות עקובה מדם של מלחמה משתוללת, יש מקום להתכנסות האדם בעצמו ולהתמזגותו הבריאה עם הטבע, מתוך תפישת עולם לפיה אין להטיל ספק בזכות המובנת מאליה – לחיות.

סיכום

במרכז השיר "האומנם עוד יבואו ימים" עומד הניגוד בין עתיד מאיר ואופטימי לבין הווה קודר וגדוש סבל. כנגד השרפות והדרכים שסמרו מאימה ומדם ניצבים בסימן שאלה הסליחה והחסד, כאפשרות שיש לשאוף להגשמתה. לעומת המוות חסר התכלית, בולט טעמו של נוף אידילי של שדות שלפים ואספסת, של טיפות גשם מרעננות, של אור בשולי ענן, של תלם ושמש המשתקפת בראי-שלולית זהוב. נוף טבעי זה עשוי לסמל את חלום ההתחדשות של העם היהודי – זאת על רקע סכנת הכחדתו הממשית ביותר בעת המודרנית – השואה.
לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים לאלה שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם. זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד.

נפלא

הביצוע הכי יפה לשיר זה.

והבית הכי מרגש ונוגע הינה:

ופשוטים

ופשוטים

הדברים

וחיים

ומותר

בם

לנגוע

ומותר

לאהוב

ומותר

ומותר

לאהוב

התרגשתי מאוד

תודה

נושמת

קצת רקע

השיר "האומנם עוד יבואו ימים" נכתב בשנת 1943, והיה בו משום תגובה לנוראות מלחמת העולם השנייה, כאשר ממדי זוועת השואה היו ידועים כבר ליושבים בישראל. השיר עורר הדים רבים בציבור, נוכח ייסורי המצפון, המושתקים בו, של מי שנותרו בחיים. לאה גולדברג ביקשה לבטא את זכות החיים הבסיסית של אלה שהמזל שפר עליהם והם לא היו בין קורבנות התופת שהשתוללה באירופה. תיאורי הטבע המרובים בשיר ממחישים את ההנאה התמימה כמפלט מתלאות הקיום. בטבע ניתן למצוא מרגוע וחושניות ובחסותו אפשר גם להשלים עם הבדידות שאין מנוס ממנה.

[עריכה]בית א'

השיר כולו כתוב כפנייה אל מישהי נוספת, כמו בשיחה או במכתב, בלשון עתיד, אך למרות הפנייה אל גוף נוסף, יש להבין שהמשוררת, ככל הנראה, פונה אל עצמה.

הבית הראשון (והשיר כולו, בעצם) מתחיל בשאלה, ובשל היעדר הכותרת מקבלת השאלה הזאת משמעות של נושא מרכזי בשיר: "האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, / ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם," צירוף המילים הנרדפות "סליחה" ו"חסד" מרמז על הזמנים הקשים של עכשיו, שבהווה, עליהם נצטרך לסלוח בעתיד. - האם עוד יבואו ימים בהם תוכלי לצאת לטייל בשדות סתם כך? בתמימות? (כהלך התם). החזרה הכפולה על המילה "ותלכי", מעצימה את הרצון הראשוני כל-כך של החיים – פשוט ללכת. המילה "שדה" מציגה לקורא תמונה כללית, אך לא מפורטת במיוחד, של מקום גדול, חופשי, פתוח. אין הדוברת מציינת באיזה שדה מדובר - שדה פרחים, שדה שיבולים, או אולי שדה מלחמה. האמנם יבואו ימים בהם תוכלי להלך חופשייה בכל שדה? לטייל בתום-לב בשדות הללו שבהם נלחמים עכשיו צבאות? ההליכה בשדה בתוספת הדימוי "כהלך התם", מלמדת כי אין כאן שאיפות גדולות ולבטח אין כאן כוונות נסתרות.המשוררת מייחלת בסך הכול לחיים פשוטים של רוגע ושלווה. שתי השורות הסוגרות את הבית הראשון מוסיפות לאווירה הפסטורלית – בתיאור כף הרגל החשופה, המלוטפת בעלי האספסת, אך נוספת עליהן תחושה של אי-נוחות בדמות שלפי-שיבולים דוקרים. "ומחשוף כף-רגלך ילטף בעלי האספסת," - האם תוכלי לטייל סתם כך, יחפה, ולחוש בכפות הרגליים בעלים של צמחי הבר? "או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם." - מיד לאחר ליטוף העלים הנעים ידקרו את הרגליים שלך שלפי שיבולים; דקירה לא נעימה פיזית, אך משהו בה יהיה דווקא נעים בתחושה הנפשית. "ותמתק דקירתם" - משהו בכאב ינעם לך. אם נחזור לרגע אל הרקע לכתיבת השיר, נוכל לעשות את ההשוואה בין כפות הרגליים ההולכות לחיים, את דקירות שפלי השיבולים לרגעים ה"דוקרים" בחיים, ואת הצירוף "ותמתק דקירתם" למסר שמעבירה גולדברג בשיר - לאהוב את החיים, לראות את המתוק שבהם, אפילו כשהם דוקרים. השימוש במילה "מחשוף" מעבירה קונוטציה של חוסר-הגנה, אולי אף של חוסר-אונים. -אין אפשרות לברוח מאותן הדקירות.

[עריכה]בית ב'

המשוררת ממשיכה את אותה השאלה, כמו גולשת במחשבותיה: "או מטר ישיגך בעדת טפותיו הדופקת / על כתפיך, חזך, צוארך, וראשך רענן." המילה "מטר" גם היא כללית; כמו שמטר היא מילה נרדפת לגשם, מקובל גם המושג "מטר יריות", או "מטר פצצות". הדוברת שואלת- האמנם עוד יבואו ימים בהם לא תפחדי מהמטר? ימים בהם תטיילי לך בחוץ, וכשתראי שעומד לרדת גשם - במקום לרוץ לתפוס מחסה - תתני לגשם לרדת עלייך ולהרטיב אותך? האם תרשי לו לרענן אותך? ("ותלכי בשדה הרטוב וירחב בך השקט / כאור בשולי הענן.") האם יבואו ימים בהם הגשם ירגיע וימלא אותך בשלווה ובתקווה?

הבית השני מרחיב את חוויית החיים על רקע ההליכה בטבע. כאן נדרשת המשוררת לגשם היורד על גופה. אף שמדובר ב"עדת טיפותיו הדופקת", היא מצליחה ללכת בשדה ולהתעטף בשקט, המדומה כאן ל"אור בשולי הענן". נראה כי גם כאן יש משהו המעיב על החיים (ענן של קדרות), אך בכוחה של המשוררת להתגבר על כך. הגשם השוטף, עוטף אותה בשקט הנוסך בה תחושה טובה.

[עריכה]בית ג'

השאלה והמחשבות גולשות גם לבית השלישי : "ונשמת את ריחו של התלם נשום ורגוע" - באותם הימים העתידיים, הכוונה. האם באמת יבואו אותם ימים בהם להיות בחוץ יהיה בטוח? אנשים יצאו החוצה כדי לנשום לרווחה במקום להיות לחוצים ומבוהלים. ואחרי הגשם, היא ממשיכה, יהיה אפשר לראות אור בכל מקום, אפילו כשמסתכלים על האדמה, על השלוליות. ("וראית את השמש בראי-השלולית הזהוב") והכל יהיה (בעתיד) פשוט וחיי, (בניגוד לעכשיו, לזמני המלחמה,) ויהיה אפשר לגעת מבלי לפחוד. יהיה מותר. ויהיה מותר גם לאהוב. הבית השלישי מדבר באופן בולט על הפשטות של תקופות שלום, של הימים הטובים להם הדוברת מייחלת, יותר מכל הבתים האחרים, ומעמיד את האשליה, את התקווה לעתיד, אל מול חוויות ההווה הקשות. הוא מדבר על תקווה, על אור, על פשטות, על חיים, על אהבה ועל כמה שמותר, כשבזמני מלחמה חשוב תמיד רק כמה אסור.

בבית זה בולטים ביטויים המדגישים את ממשיות החיים. השימוש במגוון חושים (ריח, ראייה, מישוש) משרה אווירה של ביטחון המתחזקת גם בעזרת התיאור האסתטי של התלם, השמש והשלולית. החזרה המשולשת על המילה "ומותר" – מדגישה אמנם את הוויית הקיום על צדדיה הקסומים, אך גם עשויה להכיל בתוכה את הרעיון שאין זה מובן מאליו שמותר לאהוב, כי אם הדבר היה ברור, לא היה צורך לחזור ולהדגיש אותו. "ופשוטים הדברים וחיים, ומותר בם לנגוע, / ומותר, ומותר לאהוב" - מכאן מתברר דווקא שאולי יש בחיים הללו דבר כלשהו, שהוא מאוד לא פשוט וחי, אך למרות זאת אין לחוש אשמה, ומותר למצות את החיים, במובן של לאהוב ללא ייסורי מצפון.

[עריכה]בית ד'

הבית הרביעי עונה לשאלה הגדולה שנשאלה לאורך שלושת הבתים הקודמים. האמנם יבואו ימים ותלכי בשדה? כן, יבואו. אין ספק. אבל מה? -תהיי לבד "את תלכי בשדה. לבדך." הבדידות המתוארת זורקת את הקורא באופן ישיר למתרחש. אם לאורך כל השיר היו רמזים על מלחמה, הרי שעכשיו השיר מצביע עליה ישירות: "את תלכי בשדה. לבדך. לא נצרבת בלהט / השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם." השרפות, האש, האימה, הדם - הנה המלחמה. המלחמה הרגה רבים, צרבה אנשים בלהט השרפות, דרכים שלמות סמרו מאימה ודם, אבל היא לא לקחה איתה גם את האחת אליה פונה דוברת השיר. היא אומרת לה- את תשרדי את המלחמה. את תלכי בשדה. את תזכי לימים הטובים. "וביושר לבב שוב תהיי ענווה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם." שתי השורות האחרונות מספרות לדוברת, שאחרי שהתקופה הרעה תסתיים היא תעשה את הבחירה הנכונה (ביושר לבב). היא תבחר להתמזג עם הטבע, לקבל אותו, להיות חלק ממנו. היא תבחר בחיים.

המילה "לבדך" הודגשה באופן ברור על ידי המשוררת. היא לבדה תתמודד עם ההווה. היא לבדה תעבור הלאה. היא לבדה תעשה את הבחירות הנכונות - הטוב, התקווה, החיים. ה"לבד" הזה מעיד על כוח נפשי רב שיעזור לה, לזאת שתלך בשדה, להתגבר ולעבור הלאה. כמו גם, המילה "לבדך" מדגישה את המחיר שיש לשלם בעבור המציאות הנוראה. הברירה לחיות היא אישית, אולי אפילו אגואיסטית, והיא עלולה לעורר ביקורת מצד החברה. אך למרות זאת, קוראת המשוררת לבחירה בחיים, גם אם זו בחירה שיש בה כניעה. "וביושר-לבב שוב תהיי ענוה ונכנעת / כאחד הדשאים, כאחד האדם" – זו הכרזה בדבר הברירה הראויה, זו שנובעת מתוך יושר-לב וצניעות, וכל עניינה ברצון לשמור על האנושיות במשמעותה הפשוטה והבסיסית ביותר.

מהבית הסוגר את השיר ניתן להסיק כי גם במציאות עקובה מדם של מלחמה משתוללת, יש מקום להתכנסות האדם בעצמו ולהתמזגותו הבריאה עם הטבע, מתוך תפישת עולם לפיה אין להטיל ספק בזכות המובנת מאליה – לחיות.

סיכום

במרכז השיר "האומנם עוד יבואו ימים" עומד הניגוד בין עתיד מאיר ואופטימי לבין הווה קודר וגדוש סבל. כנגד השרפות והדרכים שסמרו מאימה ומדם ניצבים בסימן שאלה הסליחה והחסד, כאפשרות שיש לשאוף להגשמתה. לעומת המוות חסר התכלית, בולט טעמו של נוף אידילי של שדות שלפים ואספסת, של טיפות גשם מרעננות, של אור בשולי ענן, של תלם ושמש המשתקפת בראי-שלולית זהוב. נוף טבעי זה עשוי לסמל את חלום ההתחדשות של העם היהודי – זאת על רקע סכנת הכחדתו הממשית ביותר בעת המודרנית – השואה.
לאה גולדברג מבקשת בשיר זה לאשר את זכות החיים לאלה שהצליחו לחמוק מהזוועה הנאצית. התנאי היחיד לקיום הוא ללכת בשדה כהלך התם, כלומר לחיות את החיים כפשוטם. הטון השקט של השיר תואם את הקריאה לצניעות וכניעה במובן של התרפקות על הדברים הפשוטים וקבלת המציאות בהשלמה מפויסת, נטולת נקיפות מצפון חסרות טעם. זהו שיר תקווה הפורץ מתוך מציאות אכזרית ומשמיע את קול האהבה כנגד כוח ההרס. מתוך ההווה הכאוב, נושאת המשוררת עיניה לעתיד ומייחלת להגשמת קיומם של החיים בסליחה ובחסד.

נפלא

הביצוע הכי יפה לשיר זה.

והבית הכי מרגש ונוגע הינה:

ופשוטים

ופשוטים

הדברים

וחיים

ומותר

בם

לנגוע

ומותר

לאהוב

ומותר

ומותר

לאהוב

התרגשתי מאוד

תודה

נושמת