זה היה השיר שהקשבתי לו בפעם הראשונה שהלכת.
הבית של אז, הותיר אותי בזמן חיכיון. בנקודת אינזמן של הלא יכול להיות.

הייתי פוסעת שוב ועוד
מהמרפסת עד לסלון. הרמקולים, שאתה הענקת לי, מחוברים למחשב
והשיר הזה מנגן את עצמו.
את עצמי.

הייתי לוחשת את הבית השני.
לא הראשון. לא האחרון.
והייתי משלחת תפילה, שתקשיב.
שתהיה פה. כעת.

היום, גם בפירורי התאיינותי
אני שבה לתו. ועוד אחד.

ואז, הגעת.
ושוב הייתי.

בפעימה הזו לא.
השיר הזה יוותר כהד.

אהבתי האחת, הנך.