לדעתי מיקי רוזנטל סיכם נכון: "ההישגיות מכשילה את המערכת!". חינוך להישגיות הוא חינוך של העולם הישן. כי העולם של היום מתנהג כמערכת אחת סגורה, שכל חלקיה תלויים זה בזה. יוצא שחינוך להישגיות אינדיווידואלית, היא מעשה חכם כמו ללמד את יד ימין להערים על יד שמאל. מחקרים* בתחום האינטראקציה בין ילדים מראים כי למידה קבוצתית, תורמת לאווירה חיובית בקבוצה, משפרת את ההערכה העצמית ואת המצוינות האישית! לכן במקום לחנך לתחרות אישית הישג אמיתי צריך להימדד על-פי השתדלות הילד להשתתף כחלק פעיל בחברה, לעזור לה ולפעול למענה. * למשל: Daniel N. stern, "The Interpersonal World of the infant": A View from Psychoanalysis and Development Psychology, basic books, 1985