אני חושב שזה לא קשור למכות הברק. אלה היו "בונוס" ;)

מי שמרגיש מרגיש.

למען האמת, כמה דקות אחרי ששלחתי את התגובה הזו, קראתי שוב את התהיה שלי ודי צחקתי על עצמי... (אבל ברוך). הרי ההזדהות שלנו והיכולת לעצור, מדי פעם, (אבל כנראה יותר ויותר), ולהעריך את הרגע היפה שבו שקית מתעופפת ברוח, או נער בן 16 מבין משהו לראשונה ואוהב את זה - זה בדיוק הקסם ההוא.

אולי זה בגלל שקיבלתי מכות ברק מהחיים.

ואולי כי אני ליאי.

אני מתגעגעת לספייסי שבחר תסריטים טובים וגילם תפקידים שמשאירים אותי בלי אויר...

בדיוק קראתי תאור של מישהו ש"החזירו" לחיים אחרי תאונת ברק. הוא מדבר על זה שהוא ראה, בלי שיפוטיות, את רגעי השיא והשפל של החיים שלו.

ספייסי- מהמוצדקים. אני עוקב אחריו בטוויטר. הוא בעיקר מנהל אומנותי של האול ויק בלונדון. 

בדיוק.

בדיוק ככה.

מעניין אותי מי האנשים שמרגישים ככה, גם לפני שהם מתים...

(לאן נעלם קווין ספייסי הזה?)

or my grandmothers hands and the way her skin seemed like paper

מושלם;

נכון.

"וג'ני." ואז שוב פעם "וג'ני".

ורואים אותה בשני גילאים שונים.

מושלם.

זה מגוחך שאני עוברת על כל סרטוני הוידאו שלך

(וזה גרם לי לבכות עכשיו)

(only God knows why)

(ואולי עוד כמה...)

קלאסיקה מודרנית, כמו שהיו קרואים לזה בכל מיני מקומות. אחד המוצדקים שברגעי הקולנוע.