דז'אנגו רנהייארדט, אחד המוסיקאים הגאונים במאה העשרים. דז'אנגו ריינהארדט, נגן גיטרה , נגן ג'אז וקודם כל נגן צועני. דז'אנגו רנהייארדט היה נגן הג'אז האירופי הראשון שהיה מושא להערצה של נגני ג'אז אמריקאים. יש סרט של וודי אלן עם שון פן שבו מסופר על נגן גיטרה בארה'ב שיש לו אובססיה עם דז'אנגו רינהארדט כיוון שהוא רק נגן הגיטרה השני הטוב בעולם, אחרי ריינהארדט....

דז'אנגו ריינהארדט נולד בבלגיה לשבט הצוענים המאנוש ב—1910 ומת צעיר בגיל 42 ב-1952.

עד גיל עשרים לא ישן בחדר בנוי, תמיד בקרונות של צוענים. כאשר היה בן 18 נשרף הקרון בו התגורר עם אשתו. כאשר ניסה לכבות את הקרון הוא נפצע קשה ואיבד את יכולת התנועה בשתי אצבעות. לאחר חדשים ארוכים של שיקום הצליח לחזור לנגן בגיטרה וזאת עם שלוש אצבעות בלבד. אף על פי כן, נגינתו ( שאין בה אקורדים בגלל המגבלה הפיסית) היא ברמה טכנית יוצאת דופן. אבל לא הטכניקה היא מה שמייחדת את המוסיקה שלו. המנגינות שהוא כתב ( או יותר נכון לומר, המציא, כי דז'אנגו לא ידע לקרוא ולכתוב תוים) רוויות בעצב מלנכולי המעורב בחום אנושי מתוק וקסום. משהו שמביא את השומע לאירופה שלפני מלחמת העולם השניה לעולם שדומה מאמינים בו עדיין ברומנטיקה.

את הההקלטות המפורסמות ביותר שלו עשה דז'אנגו ריינהארדט במסגרת ה- Quintet de Hot Club de Paris בשנות השלושים יחד עם כנר ג'אז אגדי אחר, סטפן גרפלי.

סטפן גרפלי האריך ימים ואני עוד זכיתי לשמוע אותו מנגן כאשר היה כמעט בן תשעים בצרפת , לפני כעשר שנים. בימי חייו הוא נחשב לגדול הכנרים של הג'אז ובין השאר הקליט שישה תקליטים עם יהודי מנוחין, אבל למרות שאני אוהב מאוד את סטפן גרפלי, כאשר הוא מנגן לבדו הוא כבר קצת קיטשי מידי לטעמי. כאשר ניגן עם ריינהארדט, זה היה אחרת, היה ביניהם איזון מופלא ולכן ההקלטות שלהם הם מהיצירות המוסיקליות היפות ביותר שאני מכיר.

הסרט הזה הוא סרט נדיר של דז'אנגו ריינהארדט משנות השלושים מנגן עם סטפן גרפלי, בעוד שלושת החברים האחרים בקווינטט מנגנים בקלפים ואחר כך מנגנים כל החמישה יחדיו.

אפשר לראות בסרט את הדרך הקוקטית האלגנטית שבה נהג דז'אנגו להתלבש ואם מתבוננים בידו השמאלית אפשר לראות בבירור ששתי אצבעות, הקמיצה והזרת ,מקופלות ואין הוא עושה בהן שימוש.

המנגינה אינה מהמנגינות המפורסמות של דז'אנגו אבל כל הסרט כל כך נהדר פשוט ללקק את האצבעות.

לשמוע להסתכל ולהפליג לשנות השלושים לבית קפה בפריס . לשמוע ולחלום על אהבה.

אני אוהב את המוסיקה של דז'אנגו ריינהארדט כל חיי, מאז ששמעתי אותו בפעם הראשונה בחנות תקליטים בתל אביב כשהייתי בן 15. אני עדיין שומר את התקליט הישן ההוא אבל מאז כמובן קניתי הרבה דיסקים של המוסיקה הנהדרת הזו.

והנה פתאום אחרי כל כך הרבה שנים אני רואה בסרט את דז'אנגו מנגן....

איזה אושר....