כותרות TheMarker >
    ';

    פרופיל

    הקו א-ל התקווה
    1. שלח הודעה
    2. אוף ליין
    3. אוף ליין

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      7/9/13 12:03:

    עפר,

    מקווה מקווה שתצליח /תצליחו!

      11/6/13 22:08:

    עליזה ויטיס שומרון - נציגת הניצולים ביום השואה במעמד הנשיא ורה"מ: "אבל שרנקה, זכרתי אותה טוב, בערב סגרירי אחד בחורף, שאמרו לנו לבוא לריכוז, שהיה ברחוב נלבקי 23, זה היה מקום של שמה, מקום כאילו בית של השומר הצעיר, השומר הצעיר הייתה תנועה גדולה, הכי גדולה בוורשה, ושם היה גם קיבוץ מהשומר הצעיר שהיה צריך כבר לעלות ארצה, והוא לא הספיק.

    והיה שמה אולם שכולנו היינו נפגשים שם, לכל מיני הרצאות, וספרייה, אמרו אפילו שרדיו מחתרתי ישנו שם מוחבא איפשהו, ככה התלחשו, אני לא יודעת.

    אז ישבנו על הרצפה, ומולנו ישבה ככה באור מעומעם מאד, ישבה אישה צעירה, ואני זוכרת עיניים כבויות כאלה, לא הייתה שמחה ועליזה בכלל כפי שהיא נראית פה, בצילום הזה, היה לה איזה פס, קצת שיער שיבה, שמאוד היה משונה לי, אישה צעירה.

    והיא סיפרה לנו על גטו וילנה, היא סיפרה על פונאר, היא סיפרה על הרצח וגירוש של כל היהודים, והם היו הראשונים שהחליטו להילחם, שהם הביאו את הרעיון הזה שאנחנו לא נלך כצאן לטבח.

    זו הייתה סיסמא,

     

    הסיסמא הזאת מאבא קובנר, הוא כתב, הוא היה משורר, והוא ידע להלביש, לבטא במילים מעטות הרבה מאוד, למרות שהמילה הזו, שהמשפט הזה קצת צורב, הוא צורב אותי, וניצולי שואה אחרים, צורב אותם,

    אבל זאת הייתה אמת, אנחנו הלכנו, הלכנו, בשלב הראשוני, הלכנו, עד שאנשים התעוררו והתחילו להסתתר, והתחילו לעשות כל מיני פעולות נגד,

    אז היא הביאה, שרנקה, את הכרוז הזה, נצטוותה להביא את זה לוורשה (עליזה אומרת פעמיים) ולספר מה קורה בוילנה, ואז כבר, היו כבר לא רק הגירושים היו שם, הם כבר התגוננו, הם היו כבר האירגון היהודי הלוחם, חלק מהם כבר היו בצד הארי, וחלק מהם התחילו ללכת קבוצות קבוצות לפרטיזנקה.

    שאול: מה זה עשה לכם שהיא הקריאה את הפתק?

    את הכרוז. כשהיא הקריאה את זה וסיפרה מה שעושים שמה, אנחנו פשוט ישבנו מאובנים, מזועזעים, זה היה בלתי נתפס, והיא אמרה לנו שהגורל הזה מחכה גם בוורשה.

     

    פתאום עדות חיה, שבא מישהו ומספר, ואמרו לנו אח"כ: "לכו ספרו את זה".

    הלכתי הביתה, וסיפרתי להורים מה ששמעתי, וההורים הסתכלו עלי ואמרו לי:  " את מדמיינת, זה לא יכול להיות, באה איזו פרובוקאטורית להמריד אתכם, ושתעשו פה בעיות? מה את מתארת לעצמך, שבעיר בירה גדולה, עם יהדות של 350,000 איש, יכולים לעשות דברים כאלה? בוורשה זה לא יקרה?"

    אני לא נרגעתי, והמשכנו לספר לאנשים בסודי סודות, כי באמת פחדנו, כי התגובה הייתה, בדר"כ התגובה הייתה מאד שלילית, תפסיקו להפיץ חרדה, אל תדברו דברים כאלה.

    אבל המפגש הזה הוא בלתי נשכח ואני כותבת עליו בספר שלי "נעורים באש" ואת הציטטה מהספר הזה עפר הוציא, וכתב פה:

    "לא נלך כצאן לטבח, החלטנו שכאשר יבוא עלינו הקץ, לא נמות בלי להתגונן, ואם יחסר הנשק, נירק להם בפרצוף, לפחות נראה להם את הבוז שאנו רוחשים להם, וכך ניפול, אבל מעשינו לא ישכחו"."

     

    עוד? חדשות פילוסופיות