אני אוהב פלמנקו
פלמנקו הוא בעיני הביטוי העליון ליצירת אמנות
אני לא מאמין גדול באמנות אקספרסיוניסטית ישירה. ביצירות אמנות שבהם האמן קורע את קרביו בפני הצופה ומטיח אותם ישירות אל תודעתו. זה יכול אולי לזעזע לרגע אבל עוצמת הרגשות אינה מחלחלת אינה עוברת מלב אל לב.

אמנות בעיני היא שפה, היא מסגרת. המשורר הגדול לורקה כתב פעם במסה על שירת הקאנטו חונדו, הזמר העמוק של אנדלוסיה, שיצירת אמנות אמיתית היא כזו שמתחברת לכוחות עלומים של יצירה, של שגעון, של טרוף. לורקה משתמש במילה \" דואנדה\" כדי להסביר מהם הכוחות האלה. דואנדה הוא בפולקלור האנדלוסי סוג של שדון, יצור אפל, תהומות נפש של חושך ואור, מעמקים שיש בהם אש לוהבת.

ה- Canto jondo -הזמר עמוק ,היא שירה שיוצאת מהמקומות הכי עמוקים של הלב, נובחת בצעקתה את בכי הנשמה. עצב שלא נגמר.

אמנות היא שפה. אמנות היא כלי, מתווך שמעביר אש תהומות רגשית מלב אחד אל לב אחר....אבל כדי שהעוצמות יעברו יש להעבירם מכלי לכלי. מהכאב אל המילים. מהשמחה אל הצלילים, מהעצב אל תנועות הריקוד.

שפת האמנות היא מסוגננת. השפה היא מסגרת אבל דווקא בגלל שהיא כזו ודווקא בגלל שהיא פרי יצירה משותפת של אנשים רבים כל כך של תרבות קולקטיבית יש בה משהו ניצחי שהוא מעבר לאדם זה או אחר.

הפלמנקו הוא בעיני יצירה נצחית כזו:

יש בו מינעד של רגשות עזים וסוערים: תשוקה וטירוף, עצב ועדנה, קינאה, אהבה, חמלה.... אבל .... את הרגשות האלה - ויהיו סוערים ככל שיהיו - מעבירים באיפוק מסויים לשפה שהיא נוקשה, לשפה שיש בה מסגרות וכללים, שפה של תנועות מוגדרות מאוד, מחיאות כף מאופקות ודרך מאוד מיוחדת ושונה שבה צריך לשיר..

שפה מוסיקלית ושפת שיר ושפת ריקוד שאין בהם הרבה מקום לאילתור כי הכל מסגרות וכללים ויחד עם זאת בתוך המסגרת הנוקשה הזו, למרות הקשיחות, ואולי בגללה, עוצמת הרגשות מצליחה לעבור מאדם לאדם.

ולכן זו אמנות גדולה כל כך.

בבלוג שלי אני כותב הרבה על טנגו, מקור השם \"טנגו\" אינו ברור, יש הטוענים שמקור השם הוא באחד מסגנונות הפלמנקו, סגנון שנקרא גם הוא \"טנגו\" ייתכן, אם כי קשה למצוא הרבה דמיון בין הטנגו האנדלוסי ובין הטנגו הארגנטינאי.

אז הנה טנגו מאנדלוסיה: -
את הטנגו מלא התשוקה הזה שר הזמר הגדול ביותר של הפלמנקו, Camaron de la Isla. זמיר מיוסר שיש בשירתו מעיינות אין סופים של סבל ועוצמות של תשוקה. בסרט שבחרתי אפשר לראות את קמרון, באחת ההופעות האחרונות שלו לפני שנפטר בגיל צעיר יחסית, בן פחות מחמישים, יחד עם אחד מנגני הגיטרה הגדולים של הפלמנקו Tomatito , שליוה אותו ברבות מהופעותיו. קמרון שר בקולו המיוסר שיר של תשוקה לאישה אך האישה הזו תתחתן עם גבר אחר.

קמרון היה רוב חייו מכור לסמים קשים. ידיו המיוחדות כל כך , חולצות המשי המסוגננת שלו, מסתירות זרועות שורידיהן מחוררות מחטי מזרקים . קולו של קמארון היה עז וצלול אך במשך שנים רבות היה גופו רקוב לחלוטין.