נקמה
[נכתב בערבית ע"י טאהא מוחמד עלי ותורגם ע"י ששון סומך]

לפעמים
עולה בי הרצון לערוך
דו-קרב
עם האיש
שהרג את אבי
והרס את ביתי
והפך אותי פליט
בארץ-האדם הצרה:
אם יהרוג אותי
אזכה במנוחה
ואם אמית אותו
והנה נקמתי את נקמתי.

אבל
אם יתברר לי בעת הדו-קרב
שליריבי אם
הממתינה לשובו
או אב
המניח את יד ימינו
על חזהו, על מקום הלב,
בכל עת שבנו מאחר להגיע -
אזי לא אהרוג אותו

גם אם
ידי תהיה
על העליונה.

בה במדה
לא אחסלו
אם יתברר לי
שיש לו אחים ואחיות
האוהבים אותו
והוא חסר להם
בכל עת - תמיד,
או שיש לו אשה המצפה לבואו
וילדים שהעדרותו קשה עליהם
ומתנותיו משמחות את לבם,
או אם יש לו
ידידים ורעים
או שכנים ומכרים
חברים שהכיר בבית הסוהר
או שהיו שכנים למטתו בבית החולים
או חברים מימי בית-הספר
המתענינים במעשיו
ובכל הזדמנות
מוסרים לו ד"ש.

אבל אם יהיה בודד
כענף שנגדע מאילן
לא ידידים, רעים, שכנים
לא מכרים, לא אב, לא אם
ולא שותפים לדרך
אני, הלא, לא אוסיף משלי
למכאובי בדידותו
לסבל גויעתו
לתוגת כליונו
אסתפק בכך שאתעלם ממנו
אם אתקל בו בדרך,
ואשכנע את עצמי
שעצם ההתעלמות
עצמה
היא סוג של נקמה.