אם פתאום הסגריר פולש והמלים מתכתשות בי, אני הולכת אל המוזיקה להשכין שלום, להקשיב לשקט שבמצולות.
האריה המופלאה מתוך האופרה \"דידו ואניאס\" של הנרי פרסל (כאן בביצוע האהוב עליי, של טטיאנה טרויאנוס) היא לכאורה הדבר האחרון שמתאים. הרי כל כך הרבה כאב יש בקינה הזו (\"זכור אותי, אך שכח את גורלי\"), אבל בי היא מחוללת פלאים. היופי שלה חודר תהומות, מגביה עוף. מזכך עד דמעות.
אין עוד אריה כזו בעולם. אין.
למי שלא מכיר, כדאי להמתין בסבלנות עד תום ההקדמה (שאורכת דקה ו-17 שניות בדיוק, וגם היא נפלאה לכשעצמה) - ואז מתפרץ היופי הנשגב הזה...