כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות רצה להתפרק.
להתקשר לשותף שלו ולהגיד "נשברתי, אני לא מגיע מחר למשרד. לא מסוגל. אין לי כוח יותר". להתיישב מול אשתו במטבח ולהגיד לה, "זהו הגעתי לקצה. אני מפסיק עם העבודה הזאת שלא מתאימה לי, מפסיק לרדוף אחרי לקוחות, מפסיק לרדוף אחרי הכסף, מפסיק לטפל לך בילדות, מפסיק עם הכל. אני חייב לנוח. לשכב על הספה ולא לעשות כלום. לא, אין לי מושג מתי זה ייגמר. אני יודע שאת מסוגלת לפרנס את כולנו, אז הנה ההזדמנות שלך. כי לי באופן אישי נגמר. זהו, אין לי יותר מה לתת.
תרמתי כבר בעבודה, ותרמתי בבית. תרמתי דם לעובדים שלי, תרמתי בריאות ללקוחות שלי, את כל הסבלנות שהייתה לי תרמתי לשותף שלי. לך תרמתי אהבה וכניעות וחברות, לילדות תרמתי לב ושתי כליות, ותרמתי להן גם את רוב שעות השינה שלי ואת כל הזמן הפנוי שלא היה לי. תרמתי לכולכם חתיכות ענקיות מעצמי. הייתי נדיב לכל מי שביקש. ועכשיו זהו, נגמר! עכשיו אני כמו הסוסים האלה שנופלים באמצע הכביש, עדיין רתומים לעגלה, ולא אכפת להם מגלגלי האוטובוסים שחולפים ליד הראש שלהם ומהעגלון שמצליף בהם ללא רחמים. את יכולה לבעוט בגוויה שלי, לצעוק עלי ולצרוח עד לב השמיים. אבל אני לא יכול יותר".
כל כך הרבה פעמים בשנים האחרונות רצה להתפרק, עד שהיה מגיע מאי שם משבר אמיתי ומוציא אותו מזה. הבת הגדולה שוברת יד במגרש המשחקים, חבר שמתמוטט וחייב עזרה, אבא שלו שפתאום לא מרגיש טוב וצריך לקחת אותו לבית חולים. משבר אחד אמיתי, ומתוך ביצת הרחמים העצמיים מתרומם, כמו עוף החול, הוא, הישן והמוכר בחליפת ג'יימס בונד מכובסת, אגרסיבי ונמרץ מתמיד, משאיר מאחוריו את האיטיות והחולשה, את הדופק המואץ ואת קוצר הנשימה. מסורק, מדיף ריח אפטרשייב, יעיל ומוכן לקרב.
דרג את התוכן: