קראתי ב"גלובס" ולא האמנתי...
"...נודע כי יוגב הסכים שיוכנס לחוק ההסדרים תיקון חקיקה שקובע כי מעסיקים יחויבו על פי חוק לנהל מו"מ להסכם קיבוצי עם העובדים, אם למעלה משליש מהעובדים התארגנו במסגרת ארגון עובדים...."
המשכתי וקראתי את תגובתו של עו"ד פינברג המייצג את המעסיקים הגדולים במשק, ובמקרה גם את הנהלת האו"פ...
"..המשמעות היא שאנחנו הופכים למדינה קומוניסטית, שאין בה מפעל בלי הסכם קיבוצי. הגורמים הרלוונטיים בקואליציה מוכרים את טיפת האידיאולוגיה שלהם לצד הכי קיצוני של ארגון העובדים", טוען פינברג בזעם.
לתפיסתו של עו"ד פינברג ושל מעסיקים רבים במשק, כולל המעסיק שלי, אנחנו המנחים ומרכזי ההוראה באו"פ קיצוניים, ראויים לכל גנאי, כי התארגנו למימוש זכויותינו החוקיות שהמעסיק שלנו, הנאור, מתעקש לא לקיימן.
אני מרצה באוניברסיטה הפתוחה שהיא האוניברסיטה הגדולה בארץ. לומדים בה מעל 40,000 סטודנטים.
זו אוניברסיטה המהווה נכס חברתי למדינת ישראל, מאפשרת השכלה גבוהה לכל מי שחפץ.
האוניברסיטה הפתוחה חרטה על דגלה אידאלים נעלים, אולם מונעת ממני ומחברי המרצים את הזכות לפרנסה בכבוד ואת הזכות לרווחה כלכלית.
אני מועסקת 11 שנה באוניברסיטה הפתוחה כמנחה, וכל 4 חודשים אני מקבלת מכתב ששמחים להעסיק אותי מחדש, או לא, אם חס וחלילה נכנסתי להריון, או אני בשמירת הריון, אז כמובן לא מעוניינים להעסיק אותי.
כלומר, היום אני עובדת , מחר מחוץ למעגל העבודה.
אני מפרישה לעצמי את הפנסיה שלי, שכרי לא עודכן כבר 11 שנה, אני לא זכאית לימי מחלה, לחופשה ועוד תנאים סוציאליים מינימליים.
כמוני יש עוד 1,000 , אני לא לבד.
11 שנים הרגשתי לבד.
עמדתי לבד מול המעסיק שלי, האמנתי לטענה ש"אין ברירה", או "זה מה שיש" , הרי האוניברסיטה היא גוף כלכלי שאינו יכול להרשות לעצמו לשלם לי משכורת במשך כל השנה.
האוניברסיטה הפתוחה מסוגלת לשכור אותי רק כאשר יש מספיק סטודנטים הנותנים צידוק כלכלי לפתיחת קורס.
המבנה של האו"פ שפזורה בכל הארץ, בחמישים מרכזי לימוד מקצרין ועד אילת, גרם לנו למרצים להרגיש לבד, בודדים.
לא עוד.
לפני כשנה וחצי, החליטה קבוצת מרצים, לא עוד.
עברנו ממרכז לימוד אחד לשני- חמישים מרכזים ברחבי הארץ, כדי לצרף אנשים להתארגנות שלנו.
הופתענו לגלות עד כמה אנשים חיכו לנו, שמחו להיות ביחד.
התארגנו במסגרת "כוח לעובדים", ארגון עובדים דמוקרטי.
מזה כחצי שנה אנחנו במשא ומתן עם הנהלת האוניברסיטה.
אולם, הדרישה שלנו ליציבות תעסוקתית המעוגנת בהסכם קיבוצי מציבה בפני ההנהלה את הצורך לנהל את המשאב האנושי העיקרי שלה (סגל ההוראה, קרי מנחים ורכזי הוראה) בדרך אחרת ממה שהיא רגילה כבר 30 שנה.
ההנהלה נדרשת לשינוי, ההנהלה נדרשת לתכנון, ולכך היא מתנגדת.
אנחנו לא מסכימים להיות יותר בולם הזעזועים הכלכלי של האוניברסיטה.
היש בעולמנו המשתנה תדיר, ארגון שיכול להרשות לעצמו לשרוד ולהצליח ללא תכנון ושינוי מתמידים?
האו"פ היא ארגון מצליח, אולם ההצלחה היא על גבו של המשאב האנושי שלה.
בניגוד לארגונים מצליחים אחרים, המשתפים את עובדיהם בהצלחות, אנחנו סגל ההוראה, לא שותף.
אנחנו חיים כל הזמן בחוסר וודאות תעסוקתית, גם כאשר התקציב של האוניברסיטה מאוזן ולא גרעוני.
מצד שני, האוניברסיטה משתמשת בנו , סגל ההוראה, כאשר היא מציגה אותנו לסטודנטים הפוטנציאליים, כגורם משמעותי וייחודי בתהליך ההוראה.
במסגרת מסעות הפרסום והשיווק של האוניברסיטה ,משתמשים בנו כדי לקדם את האינטרסים של האוניברסיטה, אולם מנגד עושה ההנהלה כל שביכולתה כדי להשפיל אותנו , ליצור טריז ביננו, מנסה לפורר את הלכידות שלנו , ומנסה להקים את הסטודנטים כנגדנו, כאשר כל מה שאנחנו מבקשים זה תנאי העסקה מינימליים, הוגנים.
האוניברסיטה לא מבינה מה שמבין כל איש משאבי אנוש מקצועי, שעובד מתוגמל הוא עובד שבע רצון, הוא עובד מחוייב לארגון, הוא עובד משקיע מעבר למה שנדרש ממנו, והוא עובד שתפוקותיו טובות יותר.
ההנהלה של האוניברסיטה לא היתה הוגנת איתנו מלכתחילה.
היא ניסתה למנוע מאיתנו ייצוג משפטי על ידי פנייה לרקטור אוניברסיטת תל אביב שתחתיו פועלת הקליניקה למשפט ורווחה המסייעת לנו משפטית.
ההנהלה שלחה מכתבי איום באמצעות עו"ד לחברי סגל ההוראה השובתים בהם הציגה אותם כעבריינים אלימים (דוגמא) .
החל משבוע שעבר ההנהלה שלחה תיגבור של מאבטחים וקב"טים חמושים למרכזי הלימוד הגדולים כדי לחסום את כניסתנו למקום העבודה שלנו, ולקיים משמרת שביתה ופעולות הסברה, כאשר פעולות אלו הן זכויות עובדים המוגדרות על פי חוק !
מעניין האם השלב הבא בהחרפת צעדיה של ההנהלה יהיה דוברמנים ורוטווילרים...? שהרי כבר היו דברים מעולם במדינתנו המתוקנת...
ההנהלה מסרבת לעת עתה להתחייב על חתימה על הסכם קיבוצי.
ההסכם הקיבוצי היחידי שהיא הסכימה לו, מציע הרעה בתנאים עבור מרבית סגל ההוראה.
ואילו אנו מתעקשים על הסכם קיבוצי שיטיב עם כולנו. היות וההנהלה מתבצרת בעמדתה, לא הגענו לפתרון במו"מ, נאלצנו להכריז על שביתה כללית לפני כחמישה שבועות. אין ספק שאנחנו משלמים את המחיר בטווח הקצר. (גם הסטודנטים משלמים מחיר כבד, ואנחנו לא מקלים ראש בכך, אולם אני מציגה כאן את העמדה האישית שלי כמנחה שובתת)
לא קיבלנו משכורת, עתיד הסמסטר לוט בערפל, וגם עתיד הסמסטרים הבאים לא ברור.
אבל אנחנו מסתכלים קדימה, לעתיד, הסכם קיבוצי שיטיב את תנאי ההעסקה שלנו ויבטיח לנו בטחון תעסוקתי ובטחון סוציאלי, בתנאים הנהוגים באוניברסיטאות האחרות בישראל
ועוד היבט על , כללי יותר - התקופה הנוכחית ממחישה את הצורך בקיומה של עבודה מאורגנת.
ממשלות ומעסיקים בכל רחבי העולם, ואצלנו בפרט, מפילים את מחיר המשבר על העובדים.
כעובדים בודדים אנחנו עומדים מול המעביד חסרי הגנה, אולם כעובדים המאורגנים יחד באיגוד חזק יש לנו את הכוח להאבק למען הבטחת זכויותנו במיוחד בתקופת משבר.
כוח לעובדים שבו אנחנו חברים הוא ארגון עובדים דמוקרטי, שמדגיש את הסולידאריות שלו עם כל קבוצות העובדים באשר הם, מסייע לעובדים לא מאורגנים להתארגן, ולשתף פעולה עם קבוצות עובדים, ועדים ואיגודים אחרים, כדי לקדם את העבודה המאורגנת והדמוקרטיה באיגודים המקצועיים.
בכוח לעובדים מאורגנים עובדים מסקטורים שונים שעומדים זה לצד זה בסולידריות, שנראה כאילו הפכה למילה גסה במציאות חיינו.
עובדים אלו מסייעים לנו במאבק שלנו, אנחנו נסייע להם בעתיד, כאשר יעלה הצורך.
כולי תקווה שכאשר אנחנו נצליח להגיע להסכם קיבוצי, ואנחנו נצליח, המאבק שלנו יהווה אבן דרך לאותן קבוצות עובדים שיבינו כי כדי שמעמדם יוטב, עליהם להתלכד ולהיאבק על תנאי העסקה הוגנים
כוח לעובדים באוניברסיטה הפתוחה
