דודו טופז נעצר.
כנראה שהוא עשה מעשה שלא ייעשה. כנראה.
אבל בואו לרגע נפרק את הסיטואציה;
לפני כמה שנים אני זוכרת שגילה אלמגור סיפרה על עצמה שבתקופה הכי חשוכה בחייה,
שהיא לא שיחקה ולא קיבלה טלפונים והכל היה שותק ועצוב, הציעו לה להנחות טקס הענקת פרסים בתיאטרון, לה-לגילה אלמגור, השחקנית מספר אחת בארץ - נתנו להגיש פרסים לכל האחרים.
והיא נשמה עמוק, והסכימה, ועלתה על הבמה, וברגע של התפרקות היא לקחה את המיקרופון
וצעקה: "כבר שנתיים לא הציעו לי תפקיד. אני עוד נושמת. זה מספר הטלפון שלי – תתקשרו!".
תחשבו איך הכמה מילים האלה מתארות סיטואציה בלתי אפשרית בחייו של אמן, וכשאתם חושבים
על "אמן" – תחשבו על דודו טופז. מלך הרייטינג, פצצת-המסך המתקתקת יושב בבית עם טריינינג
ונעלי-בית ומחכה לטלפון שלא מגיע. איך אדם כמוהו מסביר לעצמו מציאות אחרת ממה שהכיר עד כה?
מקומות שהם שלו לגמרי כבר לא חלק מחייו יותר; משהו שהיה שלך נלקח ממך באכזריות, באוטם לב.
מספרים עליו שהציע פורמט חדש ל"קשת", שנפגש עם אבי ניר וניסה להיכנס כסלב
לבית האח הגדול בתמורה לתרומת הכסף לילדה חולת סרטן, שנפגש עם שירה מרגלית מ"רשת" לגבי רעיון לתכנית חדשה שפיתח ושביקש לקבוע איתה פגישה לגבי הסרט של אילן שושן עליו והיא אמרה שיתאמו. בטח שיתאמו. וזה לא קרה. וכשהוא שאל וניסה להבין מה קורה לא חזרו אליו עם תשובות.
וכאן, ממה שאני שומעת, החלה מסכת הלא, כי ה"לא", מטבעו, נוטה לשכפל את עצמו.
ויום אחד אתה מתעורר והמציאות הפכה לחלום הבלהות שלך.
איך אדם מסביר לעצמו את המציאות שנקלע אליה? כי זה בפירוש "נקלע" אליה.
יום בהיר אחד אתה קם לחיים שהם לגמרי לא שלך.
איך כתב אלתרמן? החולי דייקן ומפרק חוליות. גם המציאות, לה יש דרך.
אחרי המקרים האלה ועוד המון כאלה שלא שמענו עליהם של עוד 'אין-כניסה'
ועוד 'תן לי חשוב על זה' ו'נראה', ו -'נחזור אליך' – פלא שאדם מגיע לאיבוד עשתונות?
מבחינתו העולם השתגע. ובוגד. ושם רגליים. ומפנה עורף.
כי איך תסביר לעצמך ולאוהביך שפתאום העולם מסרב לך ואיך תסביר לאנשים המחבקים
ברחוב שהשמש כבר לא איתך ושם "למעלה" לא רוצים אותך כי יש עכשיו חוקים חדשים, תובנות חדשות, טאלנטים חדשים, ומה שהיה כבר לא יהיה לעולם?
ועכשיו זה אתה שמתדפק על הדלת ואף אחד בצד השני לא שומע אותך?
משהו בגרעין החיובי (שגם ככה היה מעורער) של דודו - "אני משוגע" - נסדק.
נכון, הוא אדם עשיר ויש לו מיליונים, אבל כשאין למה לקום בבוקר מה כל זה שווה.
העולם שלח אותו לשבת בצד ולראות איך לאחרים קורים דברים טובים, אבל לא לו.
יש שיגידו - הגיל.
אחרים יאמרו - זה אופי המקצוע, לא תמיד חייבים לאהוב אותו.
יש שיגידו שעשה את שלו ולפעמים אדם צריך לדעת לפנות את מקומו.
כל זה נכון, אבל יש אבל.
וה"אבל" הוא כשהחיים פותחים עליך במתקפה חזיתית וכל מפגש עם זוג עיניים ברחוב
ועם העיניים שלך כשאתה קם בבוקר ואין לך למה - זאת סיבה מספיק טובה לאדם לצאת למלחמה על חייו,
ומבחינתו כשאין קהל ואין מחיאות כפיים ואין מי שיריע לך ויאהב אותך - אז הכל נגמר
וזאת באמת מלחמה על החיים.
וזה מה שדודו עשה, כי זה מה שהוא הבין. והוא יצא לקרב-מאסף על חייו.
אני רק ניסיתי להסביר איך זה נראה מהמקום שלו.
על התוצאות שמענו והצטערנו כולנו.
_________________________________
מעיין פופלבסקי 2.6.2009
_________________________________
.
דרג את התוכן:
אכן סיפור עצוב..אבל אף אחד לא אומר שצריך להצדיק התנהגות אלימה..כך זה בחיים פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה..זה ידוע שהאמנים בארצנו כשהם לא עובדים לפעמים הם מגיעים לפת לחם..לא במקרה של דודו טופז אומנם..שנמצא במצב כספי טוב למדי. אבל לא מעט שמענו על אמנים דגולים , שחקני בימה וקאמרי שלעת זיקנה נותרו ללא הכנסה ..וללא מקורות סיוע.