המקרר צפה בערב השידורים המיוחד סביב "שיטת השקשוקה". ונשאר עד הסוף.
נתחיל במובן מאליו: טוב שיש שידור ציבורי (עדיין), טוב ששיטת השקשוקה שודר, ועוד יותר טוב ששודר גם סרט התגובה של האחים עופר (תיכף תבינו למה).
כדאי לומר מיד, שיטת השקשוקה, מבחינה טלוויזיונית, הוא סרט בינוני. הוא ארוך מדי, סובל מחוסר מיקוד - בעיקר בחציו הראשון, מדלג בין סקירות עובדתיות, מרדף חסר תוחלת ולעתים סתם מטריד אחרי מרואיינים פוטנציאלים והצצה לתלאותיו האישיות והמשפחתיות של מיקי רוזנטל' וערוך בצורה שתובעת מהצופה ערנות מתמדת. אני מודה, יצאתי מותש. זה חבל, כי כך הסרט פונה לאותו קהל מצומצם יחסית שנושא ההון-שלטון הוא ממילא בנפשו.
יותר מכל, נראה שהפסטיבל סביב הסרט החמיץ את הנקודה המרכזית בכך שהפך את האולפן לזירת התגוששות בין מיקי רוזנטל לנציג משפחת עופר. דווקא הכיסא הריק המטפורי, זה שעליו היה צריך לשבת נציג המדינה (ה"שלטון") הוא זה שהיה חשוב כאן. הלקח העיקרי מהסרט אינו שמשפחת עופר הם אנשים רעים. המדינה היא-היא הביצים בשקשוקה הזאת. העימות אינו בין מיקי רוזנטל לאלי גולדשמיט אלא בין הציבור הישראלי למי שאמור לשמור את נכסיו. ההתרחשויות שאירעו סביב הסרט בשבועות האחרונים, והמשדר עצמו, הסיטו את הדיון מהנושא המרכזי והחשוב: תפקוד המדינה בהפרטות, והפכו אותו לויכוח אישי-משפטי על אמינותו של רוזנטל ומידותיהם הטרומיות של בני משפחת עופר. הדיון היחיד שנגע קצת בעצם העניין - ההפרטה, החל בשעה 23:40.
רוזנטל מחה טרם השידור על הכוונה לשדר את סרט התגובה שהכינה משפחת עופר. בדיעבד הוא טעה. סרט התגובה הזה הוא הדבר הכי טוב שקרה ל"שיטת השקשוקה". גם מי שאינו מאמין לכל מילה של רוזנטל יכול להפוך לתומך נלהב שלו אחרי צפייה בגיבוב הזה. זה מתחיל בהתקפה שוצפת וקוצפת על טענה שרוזנטל לא מעלה בכלל בסרטו, הטענה לפיה משפחת עופר אחראית לסיפור חיילי השייטת שלקו בסרטן לאחר צלילות בקישון.הסרט ממשיך בהפצצה של נתונים ומספרים ובהאשמות נגד רוזנטל על "סילוף עובדות".מי שמצליח לעקוב מגלה שהסרט לא מביא אף עובדה ש"סולפה" ע"י רוזנטל אלא מאשים אותו בעיקר בהשמטה של עובדות. כמעט חצי מסרט התגובה מוקדש בכלל לטענות נגד ירוןזליכה, ולא נגד רוזנטל ישירות. עודף שימוש באנימציה נחותה ובטכניקות טלוויזיוניות מניפולטיביות גורם לכך שכל הסרט מזכיר תשדיר בחירות משנות השמונים. העופרים (ואולי הגולדשמיטים), רצו לנצח את רוזנטל בנשק שלו, אבל מה לעשות, הם פשוט לא יודעים את העבודה.
בהמשך הערב,כדי להירגע, נערך פאנל בנושא תקשורת, הון ושלטון. אז נכון שכל המרבה לספר בנושא הזה, הרי זה משובח ועדיין, הדיון הזה הזכיר פאנלים שנערכים בחוגים לתקשורת פעם בסמסטר בערך (ואם אתם קוראים את הפוסט הזה, יש סיכוי טוב שאתם מבינים על מה אני מדבר). מי שנהנה לראות את מתי גולן מתעצבן או אוהב להקשיב לארי שביט - כתב החצר של אהוד ברק - מדבר על עיתונות חופשית, אולי הפיק משהו מהדיון הזה. דברים חדשים כמעט לא נאמרו שם. בהמשך נערכו דיונים קצרים הרבה יותר בנושאים המרכזיים של הסרט - ההפרטה והסיסמא הזאת, נו, "הון ושלטון".
אז כן, הדיון הציבורי הוא חשוב. השאלה עם ויכוח בין שלי יחימוביץ' לרם כספי על הון ושלטון בעשרה לחצות בערוץ 1 הוא באמת משהו שמקדם את הדיון הזה.
בסופו של דבר ערוץ 1 צדק בכך שהקרין את הסרט, וגם בכך שתפר סביבו ערב שידורים שלם ומשמח לדעת שגם נתוני הרייטינג מכובדים למדי, אבל גם הוא לא הצליח לחמוק מהמלכודת שכל מי שעסק בסרט נפל לתוכה: הפניית הזרקור למשפחת עופר ולמיקי רוזנטל, ולא לניר גלעדים ולממשיכיהם שיושבים כרגע במשרדי הממשלה ובמסדרונות הכנסת.
