מונוטוניקס נותנים בראש (שלי, עם תופים)

 

 

 

 

 

פעם אחרונה שהייתי בגני התערוכה הייתה בהופעה של איגי פופ,שעד היום מובילה כהופעה האנרגטית והכייפית ביותר שחוויתי. איגי קפץ מהבמה לקהל שוב ושוב, רקד ושר בתוכו ובסוף פשוט העלה את הקהל יחד איתו לבמה. מונוטוניקס עושים משהו הרבה יותר חכם ופשוט מזה – הם מבטלים את הבמה.

 

מונוטוניקס דופקים אקורדים ראשונים וכולם מסובבים ראשים ממקום למקום מנסים להבין איפה בכלל ההופעה. מזל שעמי שלו, הסולן, ממהר לטפס על כתפי האנשים לכוון אותנו לכיוון הנכון. שלושים איש בועטים, קופצים, נושכים ושואגים מסביב ללהקה הכי משוגעת בעולם (תואר שהם הרוויחו במאות הופעות ברחבי העולם) ושאר הקהל עומד מסביב, מנסה להבין מהמסכים מה לעזאזל קורה שם בלב הגוש האנושי הרוטט הזה. אני גם הסתכלתי על המסך עשרים שניות והבנתי שמה שקורה שם לא יועבר דרכו, נדחפתי מירפקתי ובעיקר נפלתי דרך חומת הגבים המתעניינים שתחמה את האנרגיה שבפנים. נפלתי ונפלתי עד שמצאתי את עצמי צמוד לגבו של הגיטריסט, משתדל לא ליפול על המתופף, קופץ מתעוות, צועק ומערבב זיעה עם עוד עשרים גברים ואישה אחת אמיצה, שאני מאוד מקווה שלאף אחד מהם לא הייתה שפעת חזירים.

 

ההופעה של מונוטוניקס זו לא הופעת מוזיקה, לא תיאטרון, לא משהו שאני יודע להגדיר. זו אנרגיה כמעט לא מנותבת, זו התפרעות שמנוהלת על ידי איש אחד אמיץ ושני עוזריו הנאמנים. בדרך כלל אני אוהב לשמוע הופעות, לרקוד את המוזיקה, כשזמר יורד מהבמה ללחוץ ידיים לקהל אני בכלל מעדיף להתרחק מההתרגשות הזולה, להתרכז במוזיקה. מונוטינקס שוברים את כל החוקים האלה, המוזיקה היא רק חלק קטן מחווית ההופעה שלהם, ומתישהו בהמולה, כשמצאתי את עצמי עומד מול עמי שלו, לא היה דבר הגיוני יותר לעשות מאשר לתפוס לו את הרגלים ולהניף אותו באוויר, מאמץ שבזכות עזרה מעוד כמה אוהדים צלח והוביל את עמי לרכוב גבוה מעל הקהל רק בכדי ליפול עם הבטן על הראש שלי – אני הייתי המום למספר שניות, עמי לא הפסיק לשיר לרגע. בהמשך הגיע עוד אקט, שכבר הפך לטקס קבוע בהופעות של מונוטוניקס – עמי רץ וחוזר עם כיסא ותוף. הוא תופס ידיים של כמה אנשים, אני ביניהם, וסוגר אותם על הכסא. הוא מטפס עלינו ומתיישב על הכסא, איש נוסף מניף את התוף מולו, וכך מרחף מעל הקהל נותן עמי קצב נוסף לקצב שנותן המתופף שנשאר על הקרקע, והקהל המשולהב עונה לכל תיפוף בצעקות "מדונה". לך תבין. עם כל החום, הריקודים והלחץ הבנתי שאני צריך אוויר, אז תפסתי את האיש שמאחורי, העברתי אותו להחזיק את הכסא עליו עמי המשיך לדפוקו לשלהב את הקהל, ונסוגתי אחורה לכמה נשימות. זו כנראה הייתה הטעות שלי, או אולי טעות ששאר האנשים שהניפו את הכסא באוויר לא התחלפו עד שהכסא ואיתו עמי קרסו חזרה לרצפה. התוף שהוחזק באוויר נותר חסר שימוש, והחוליגן (בהעדר מילה טובה יותר) שהחזיק אותו באוויר החליט שהדבר הטוב ביותר לעשות איתו זה לזרוק אותו באוויר. לאיש שמולי נפתחה הגבה. אותו חוליגן, או חבר שלו, החליטו כנראה להעיף שוב את התוף באוויר – אני רק יודע שמשהו כבד נפל לי על הראש. כמה שניות הייתי המום, כמה שניות המשכתי לרקוד ואז התגובות מסביבי גרמו לי לשלוח יד לבדיקה שחזרה מכוסת דם. חשבתי על זה שנייה, הבנתי שבשבילי ההופעה נגמרה, והתחלתי ליפול אחורה, פוגע באנשים שבשמחה עזרו לי להתקדם עוד ועוד אחורה (כולם רק מנסים לתפוס מקום טוב להציץ בזהירות לתוך הכאוס) עדשמצאתי את עצמי חזרה בין האנשים העומדים, הרגועים, המסתכלים במסכים.

 

בשירותים גיליתי שאני מדמם דיי ברצינות, שטפתי את הפצע בכיור ולחצתי על הפצע עם נייר לניגוב ידיים (דילמה מעניינת - האם לשטוף פצע בסבון של שירותים ציבוריים זה מחטא או מזהם?). חזרתי לאולם לראות את ההופעה נגמרת באותן אנרגיות שבהן התחילה על המסכים. הרגשתי מסוחרר, לדעתי יותר מהחום, הלחץ וההתעוותות (אי אפשר לקרוא למה שעושים בהופעה של מונוטוניקס ריקוד) מאשר מהמכה. ניסיתי למנף לעצמי בקבוק מים חינם מהפציעה, הברמנית הסתכלה על הפציעה בזעזוע ואמרה לי שהיא חייבת לשאול. האחראי, שאפשר רק לקוות שיום אחד ימצא את עצמו גווע מצמא במדבר מחזיק במטבע של עשר שקל במקום בבקבוק מים, הגיב ב"עשר שקל, או שיש מים בשירותים". הברמנית, שלעומת הבוס שלה לא הטביעה חתולים בילדות ולא איבדה את דעתה לגמריבמרוץ לשקל, העבירה לי כוס מלאה בקרח וערמה של מפיות שנראו טיפה נקיות יותר מהנייר של השירותים.

 

מצאתי את החבר שנעלם לי בכאוס של ההופעה וביחד יצאנו לחפש חובש שיסתכל על הפצע, ואולי יעצור את הדימום שהספיג מפית אחר מפית. עשר דקות של סיבובים בין מאבטחים חסרי ידע וברמנים אדישים, לא הובילו לשום תוצאות – כולם ידעו שיש חובשים ואף אחד לא ידע איפה הם, ובטח לא היה מוכן להתאמץ להביא אחד. נכנעתיוה תיישבתי על הרצפה בזמן שחברי הטוב ניסה לשכנע מוכרת מזכרות כבוית עיניים ומכוסה בירוק מינימלי (כי ידוע שחשיפת שדיים של בחורה יפה זו הדרך למכור חולצת הינייקן במאתיים שקל) לטלפן למישהו שיודע משהו. מאבטח אחד ניגש אליי וביקש סיגריה, נתתי לו – אני תמיד נותן סיגריות, ואחרי שהוא הדליק הצבעתי לו על הפצע ושאלתי אותו אם הוא יכול להביא לי מים. הוא הלך וחזר תוך עשר שניות עם בקבוק מינרלים סגור (נס גלוי ראשון), הסתכל שוב על הפצע, ואמר שהוא הולך להביא חובש. בינתיים חברי הצליח להגיע לדבר עם בחורה חמושה במכשירי קשר ופלאפונים, שצעקה לתוך כולם ביחד והבטיחה שתוך שנייה מגיע החובש. המאבטח חזר עם חובש, עוד לפני שהספיק לסיים את הסיגריה שנתתי לו (נס גלוי שני). החובשים של הבחורה המתוקשרת הגיעו ממש אחריו בשביל לעמוד סביבו ולהריץ בדיחות בזמן שהוא עטף לי את הראש בתחבושת ונזף בי כשביקשתי ממנו עוד מים.

 

אחרי שסיים לחפש אותי לסבתא עם כאב שיניים לקח אותי החובש הנמרץ לאמבולנס למלא טופס שאומר שאני אידיוט שרוצה להישאר לראות את פיית' נו מורבמקום ללכת לבית חולים, ושהוא עשה כמיטב יכולתו לטפל במפגר שכמותי. הדרך לאמבולנס (שם התגלה שמתחבאים כל אותם חובשים שעדיף היה לו היו נמצאים איפה שצריך אותם, בתוך הקהל הלחוץ והמיובש), עברה דרך חדר האח"מים ואחרי שהתגלה שאין שום טופס למלא חזרתי דרכו, ראיתי את מיטב ה"רוקיסטים" של ארצנו הקטנה נמנעים מלראות את ההופעות שילמדו אותם איך עושים את זה באמת, ובמקום מעדיפים להאביס עצמם באוכל חינם. אני העמסתי על עצמי ענבים ובירות כפיצוי על עוגמת הנפש ויצאתי חזרה החוצה, לפגוש שוב את אותו מאבטח מעשן וחביב, צדיק יחיד בסדום, ששאל אם מילאתי את הטופס, "שלא ישלחו לך חשבון מחר", ואת עמי שלו, סולנה של מונוטוניקס, שבירר ששלומי טוב, התעניין גם בשאר הפצועים, וסיים בלהגיב על מקרה זריקת התוף "פראים, משוגעים... אבל ככה זה ההופעות שלנו". גיבור אמיץ של הרוקנרול.

 

אז מה למדנו? מונוטוניקס הביאו לעולם משהו שיכול לגרום אפילו לאיגי פופ לעמוד ולהצדיע; הופעות אנרגטיות עדיף לראות מבפנים, אבל רק עם ציוד הגנה מתאים; וכשמישהו מבקש מכם סיגריה, תפרגנו לו אחת (אפילו אם הן עולות היום כמעט שקל),לכו תדעו אולי הוא אחד מל"ו צדיקים נסתרים.