לא למדתי באוניברסיטה. כלומר, התחלתי (כלכלה ומנהל, תודה), אבל לא הצלחתי לסיים.
השתעממתי. היו לי דברים יותר חשובים לעשות, והיום אני קצת מצטער על זה, כי מרבית הידע הממשי קיים במוסדות האקדמיים ובמעבדות המחקר, וגם בסטארטאפים, אבל רובם התחילו אחרי.
עוד בתור ילד הבטתי משתומם בעולם. היופי האינסופי, הסדר המופלא שדברים ערוכים בו, כל הדברים, גרם לי לפעור פה בתדהמה כמעט גדולה משאפשר להכיל.
כמבוגר, אחרי אותם נסיונות כושלים במוסדות להשכלה גבוהה, התחלתי כאוטודידקט להתחקות אחרי אותו יופי ובעיקר דרך סאונד. האופן שבו מידע אודיטורי מהווה פתח לאותו עולם מופלא של תובנות חדשות קרץ לי.
למדתי סאונד, קצת נוירולוגיה (בעיקר מהספר (והסופר) הזה) וליקטתי כל בדל מחקר ומאמר שיש להם קשר לעולם שמעבר למה שמכונה "שמיעה". כשראיתי את ההרצאה הזאת שלמעלה (תודה אימי ותודה flicker), נפלו לי כמה אסימונים. כמו שתראו, הבחורצ'יק, איוואן גראנט, הוא מה שנקרא "סימטיקאי". סימטיקה, cymatics, היא דרך ההתבוננות באופן שבו סאונד יכול להיתרגם לדבר מה שניתן לראותו, וכמו שתראו בניסוי שהוא מראה (בדקה ה1:21 וב 1:44) , גרגירי החול האלה, כשמשמיעים להם סאונד, מסתדרים בצורות גאומטריות אסטטיות והרמוניות שאין אלא להביט בהם נפעמים ולחשוב מה מנסים לומר לנו כאן. הוא אומר זאת גם: כל דבר בעולם משדר לנו אינפורמציה רבה נוספת, ודרך אינסוף הפרוזדורים למידע העמוק יותר הזה, אנחנו יכולים להתחבר לרמות גבוהות יותר של ידע, של מודעות, ושל הבנה באשר לקיומנו ולקיומו של היקום המופלא הזה.
אופני ניצול הידע הזה הם כמובן אינסופיים. מי שראה את הסרט What the bleep do we know בוודאי זוכר את הקטע בו נחשף המחקר של מאסארו אמוטו אודות השינויים המבניים שחלו במולקולות של מים כאשר מילים המבטאות כוונות מסויימות הוצמדו אליהם. הרגע שבו הביטה אחת המשתתפות בסרט במצלמה ואמרה "וכעת תחשבו על כך שגופנו מורכב מ90% מים. מה זה עושה לנו?" הוא בעיני רגע מכונן. אני חושב שמה שאני רוצה לומר הוא שיש אלוהים, ושהוא מתגלה בכל מקום, כל הזמן.
ניצרו את הרגע הזה. לפחות.
-
ועוד משהו לסקפטיים, ולמאוהבים:
כאן תוכלו לשמוע איך נשמעים פרוטאינים וסלילי DNA כאשר כל מרכיב שלהם מקבל ערך מספרי מסויים השווה לטון מוסיקלי. תגידו שאין פה יופי.
יש אלוהים.
ברור שיש.
דרג את התוכן: