ביום ראשון תהיה שביתה ברשויות המקומיות. זאת אומרת, אולי תהיה ואולי לא. ואולי רק בחלק מהרשויות. ואולי תהיה שביתה בלי להשבית את בתי-הספר, מה שאומר שבעצם לא תהיה שביתה ברשויות המקומיות.
לבן כספית מ"מעריב", השבתת בתי-הספר מביאה את הקריזה. "תורידו את הידיים מהילדים", הוא זועק, כאילו שעוד רגע מאורעות 2007 חוזרים על עצמם. לעומתו ידיעות אחרונות מדווח, בידיעה שתצרכו לחפש ממש טוב, שהרשויות החזקות לא ישביתו את בתי-הספר, מה שהופך את כל הסיפור ללא-מעניין.
בהפוך על הפוך, דווקא ההיסטריה של כספית ממחישה את ההכרח של הרשויות המקומיות בהשבתת מערכת החינוך. הרי שירותי הרווחה יכולים לשבות חצי שנה בלי שזה יפריע לאף אחד, עם שביתה של שירותי הניקיון גם כן נסתדר, מקסימום לא נצא מהבית, השבתת קבלת קהל בעירייה? הצחקתם אותנו. בהעדר יכולת להשבית את נתב"ג ואת הנמלים – השבתת בתי הספר היא הנשק האפקטיבי היחיד של השלטון המקומי. העיתונים של יום שישי ממחישים את זה בבירור: שביתה שכוללת את בתי הספר שווה מאמר נזעם של בן כספית בעמוד הראשון. שביתה עם לימודים סדירים בערים הגדולות שווה עמוד 18 ביד"א, וגם זה בקושי.
מאז שהושמע לראשונה האיום בשביתה, התקשורת לא מתעניינת כלל במניעים לשביתה או בשאלה אם היא מוצדקת. הדבר היחיד שצריך לעניין את הישראלי, ע"פ התקשורת, הוא האם יש לו איפה לאפסן את הילד ביום ראשון. לשביתה הזאת אין שום קשר לכלכלה. כלכלה זה החובות של "צים", שסבר פלוצקר מקדיש להם מאמר מיוחד לצד ידיעת ענק. גם קשר לפוליטיקה אין לה. פוליטיקה זה הפאדיחות של לשכת נתניהו והמריבות הפנימיות שם. השביתה הזו, כמו כל השביתות, היא נטולת סיבה ונטולת הקשר, הדרך של היצורים הנוראיים האלו "וועדי העובדים", למרר לנו את החיים. מה אמרתם? השביתה הזאת היא אפילו לא מאבק עובדים אלא השבתה של מרכז השלטון המקומי. נו, אז זה בטח לא מעניין. אין אפילו יו"ר וועד מעצבן, איזה רן ארז או עמיר פרץ כזה, שאפשר לרדת עליו. בקיצור, שהכתבים המקומיים יכסו את השביתה הזאת. אולי כתבי הרווחה והחינוך יעזרו להם, אם הם לא יהיו עסוקים בסיקור של עוד מבצע התרמה של עמותה או בסיפור על בית-ספר שלא קיבל ילד אתיופי.
החוקר שאנטו יינגאר (Iyengar) הבחין בין שני סוגי מסגור של ידיעות עיתונאיות בנושאים חברתיים: המסגור האפיזודי מתמקד בסיפורים אישיים ומקרים נקודתיים, המסגור התימאטי מדגיש את הרקע והגורמים המערכתיים. ידיעות אחרונות של יום שישי מפגיז את הקוראים עם סיפורים "חברתיים": נער עזוב ללא קורת גג, הומלס שישן בפח-זבל והרמת כוסית לניצולי שואה נזקקים ביוזמת ארגון "לתת". את הידיעה על השביתה וההסברים עליה, דחפו לידיעה קטנה בעמוד 18, וגם היא עסקת ברובה בשאלת המפתח – יש או אין בית-ספר? לא מדובר פה רק על עיתונות ברמה נמוכה. ע"פ יינגאר, לאופי המסגור יש השפעה מכרעת על הדרך שבה הקוראים תופסים את שאלת האחריות לבעיות החברתיות. מסגור אפיזודי, כמו זה שמובא כאן, מביא להסרת האחריות מהממשלה ותפיסת העניים כאשמים במצבם. סוג הסיקור הזה מביא לפחות דרישה מהממשלה לפעול לפיתרון הבעיה.
לסיכום, באוצר יכולים למחוא כפיים. התקשורת לא מדווחת לעומק על המשבר ברשויות המקומיות עד שפורצת שביתה. כאשר היא פורצת, תוקפים את השובתים משום שהם מעזים להשבית את בתי-הספר. ולאורך כל הזמן מביאים סיפורים שגורמים לקורא לצקצק בלשונו, אבל לא לדרוש מהממשלה לעשות מעשה - לשקם את מערכת הרווחה ברשויות במקומיות, למשל. ובאמת, למה להעביר כסף לשירותי הרווחה – כשיש ארגון כמו "לתת"?
