סיפור זה נכתב לתרות  הסיפורים בדמרקר בשיתוף עם סטימצקי 

 

א

 

אליהו היה ממהר אל בית הרב, מפעם לפעם החליקה רגלו על אבני

השביל וכמעט נקע קרסולו, התעלם מהכאב והמשיך בהליכתו

המהירה כריצה, במרוצתו אף לא הבחין בעוברים ושבים, אולם חש

ריחות בישולים הבוקעים מבתי הרובע.

 

עומד בפתח דלת הרב "רבי, הרשה לי להיכנס, בקשה לי אליך"

"מה מביאך ר' אליהו, הקרה משהו לצדקת ציפורה?"

"יסלח לי כבוד הרב אבל ערב יום הכיפורים מחר ואין בביתנו הדל

בכדי להכין סעודה מפסקת" אומר ודמעה זולגת על לחיו.

"ר' אליהו" עונה הרב "יודע אתה כי נטל המיסים שהטיל עלינו עומר

כה גבוה, עד כי לא נשארה פרוטה לגמילות חסדים"

"ומה אעשה רבי? מה אעשה ורעייתי מבקשת לדאוג למחסורה?"

"הנה, קח לך תשעה תפוחי אדמה ותשעה בצלים, הרבנית אומרת

שניתן להכין מהם מאכלים כמספר כוכבי הלכת ".

 

חוזר לביתו אליהו, ספק מאוכזב ספק מהורהר, כמה כוכבי לכת יש?

שואל עצמו, למה לא אמר הרב כמספר האמהות או כמספר ירחי לידה.

הולך ומריח תבשילים המתבשלים בבתי היהודים במלאח, הנה, חושב

לעצמו, מחר ערב יום הכיפורים ואנחנו נסעד על ארוחה כמספר כוכבי

הלכת. "ריבונו של עולם" שח לעצמו "כמה כוכבי לכת יש בשמים?"

"לא!" מתלבט, "אומר לה כתשעה ירחי לידה, וכי מניין לי כמה כוכבים

יש בשמים? ומהו העול שאטיל על רעייתי שתחיה בהכנת מאכלים

כמספר כוכבי הלכת?" כך החליט ומיהר לביתו.

 

סוחר תבלינים היה ר' אליהו, אולם חוקי המוחתסב, הלא הוא פקיד

המסחר מטעם המושל, היקשו על היציאה והכניסה למלאח והשוחד

ששילם מעת לעת לעאמל, הפקיד הממונה על הגטו, לא הותיר לו די

לפרנסת ביתו.

כך התעמרו הערבים בדי'מי  היהודי, בניצולו והשפלת כבודו.

המושל, גבה מיסי חסות גבוהים, אותם נאלצו התושבים להעביר

לעאמל באמצעות הרב שהיה נציג הקהילה בחצרו.

 

כאשר הגיע לביתו עמדה אישתו ציפורה כמצפה לאוצר.

"ובכן אליהו בעלי היקר, הבאת את מזוננו לארוחה המפסקת?"

 

"הבאתי גם הבאתי" אמר והניח את הבטאטות והבצלים על השולחן.

"הרבנית אומרת שניתן להכין מהן מאכלים כמספר ירחי לידה" אמר

ונשך את שפתו בתפילה "סלח לי אלוהים על בורותי ועל השקר שכן

איני יודע כמה כוכבי לכת בראת  בשמים"

 

הביטה אשתו ציפורה ספק מאוכזבת ספק מהורהרת אולם עד מהרה

התעשתה ואמרה "אכין לך את ארוחת ערב החג, כעת בוא שב לנוח

מהדרך, אפרוס לך כמה פרוסות לחם, ושתה מהמחיא שעוד נותרה לנו."

 

ובעוד הוא משביע רעבונו ולוגם מהמחיא ואישתו מביטה בו בכאב,

נחתה יונה צחורה, רגליה אדומות והחלה מנקרת בגרגרים תחת השולחן.

"אליהו!" זעקה בשמחה, "נס! הקדוש ברוך הוא שלח לנו יונה לארוחה

המפסקת, נס שלח לנו הקב"ה".

"לא!" אומר אליהו, "ריבונו של עולם בוחן אותנו, האם נשחט יונה

צחורה וטהורה בכדי להשביע רעבוננו" אמר והניח את היונה העייפה

בארגז בעודו משביע רעייתו שלא לשחוט את העוף.

 

 

ב

 

"אליהו, קום לתפילת השחרית עליך ללכת למקווה להיטהר לפני החג"

"ישתבח הבוקר שנתן לנו הקב"ה להאיר דרכינו"

קם, רחץ את פניו, שתה מעט מהתה ונגס בלחם, אסף את הפירורים

והשליך בארגז בו נחה היונה.

"אליהו, כמה מאכלים אמרה הרבנית להכין"

"תשעה כמניין ירחי לידה"

"אכין לך אישי, אכין לך תשעה מאכלים, רק אמור לי שוב - מדוע לא

נצלה את היונה ששלח לנו האלוהים?"

"כי האל רוצה לבחון אותנו כיצד אנו עומדים בפני היצר, ועתה, ממהר

אני לקיים מנהג כפרות טרם השחרית ואין לי תרנגול, אלך לרב ואכפר

בעזרתו"

אמר ורץ לדרכו.

 

ג

 

כמנהגו, ואולי אף בהתרגשות יתר רץ אליהו לבית הכנסת לתפילת שחרית

של ערב יום כיפור, התעטף בטלית וחשב, "כמה שונה הריח בבית הכנסת

היום מהריח והאווירה שתהה כאן הערב ומחר, משום מה ליום הכיפור

 יש ריח משלו."

נזכר בשבת הסליחות של תום אלול ובתפילתו לקב"ה, כעת הולכים

ומסתיימים עשרת ימי תשובה, הביט לשמים ושאל עצמו - האם התקבלה

תפילתו? הבוקר כבר לא יתפלל "אבינו מלכנו" ולא "תחנון".

בתוך תפילתו נזכר כי מצווה ביום זה לאכול ולשתות, וחייך לעצמו על

מאכלי תשעת הירחים אשר תכין להם רעייתו שתחיה והתפלל למענה.

 

רעש גדול נשמע מבחוץ, "לא רעש של אחינו בני ישראל" אמר לעצמו

תוך שנזעק החוצה עם הרב ושאר המתפללים עטויי הטליתות.

 

בחוץ ראה את המושל עומר אבן גע'בר גיראדי רכוב על סוסתו עוטה

את אבנט המשי וחרבו שלופה.

סביבו חיילי המשמר ומאחוריהם נשרך השבאב.

 

"אהל אל כיתאב!" שאג המושל (أهل الكتاب)

 

והרב רץ והשתחווה בפניו "מה ירצה כבודו? חג עומד לפנינו ונשמח

לקבל את נדבות המושל ירום הודו"

 

"לא נדבות לחג באתי לתת, אלא לשרוף את בית התפילה של הדי'מי"

ענה לו המושל ומאחור נשמעה זעקת הפתעה של היהודים.

 

"על מה אדוני המושל? האם לא שילמנו דמי החסות שהטיל עלינו?

האם לא התפללנו לשלומו? האם היועצים ששלחנו לו לא נתנו מענה?"

"לא!" ענה נחרצות, "יונה שלח לי המלך ואני מריח כאן את ריח הבשר

החרוך, והיה אם שחטתם את היונה, שרוף אשרוף את בית התפילה

ואחריב את המלאח."

"יונה?" אצלנו יונה? טועה אדוני המושל ירום הודו זהו ריח התרנגולים

שהעלינו כפרות לחג"

"אחמד ג'ברן!" קרא המושל, ומתוך השבאב התקרב אדם לבוש

 גלימת פסים.

"אחמד ג'ברן, אמור לי את שהעדת בפני הבוקר"

"אמש ראיתי את יונת המלך הצחורה נוחתת אצל היהוד"

"אצל היהוד?" אמר הרב והסתובב לאחור אל קהלו.

 

ברגע זה, קרב אליהו אל המושל, כפסע בינו לבין התזת ראשו בחרב

המושל, השתטח על האדמה בעודו ממלמל "אצלי היונה אדוני המושל,

שלמה ובריאה".

"אליהו" צעק הרב " הסתתרה בינתך? בדיני נפשות דנים אנו ואתה

חושב כך להצילנו?"

"לא, כי אמת היא" ענה אליהו.

 

ירד המושל מסוסתו, ניגש אל אליהו אשר היה שרוע על האדמה רועד

כסדין ברוח " מנין לך די'מי שהיונה אשר אצלך בבית היא יונת המלך?"

 

"יש לה טבעת זהב על רגלה" השיב אליהו בבטחה.

 

קירב המושל את חרבו לסנטרו של אליהו תוך שהוא מעמידו על רגליו

בעזרת החרב "לך והביאה אלי מיד" ציווה.

פינה הקהל את דרכו לפני אליהו אשר רץ כל עוד נשמתו באפו לביתו,

להביא את היונה.

נכנס, לא הביט ימינה או שמאלה, אף לא ענה למבט המשתאה של אישתו

שמרוב בישוליה לא שמה לב למהומה בחוץ. ניגש אל הארגז, אחז את

היונה הצחורה בשתי ידיו ואץ חזרה לדרכו.

 

"הנה היונה אדוני המושל, יסלח נא אדוני המושל רק נתתי לה מזונה בכדי

שיהיה לה כוח למעופה."

אחז בה המושל ואמר תוך שהוא מוציא פתק שהיה נעוץ בטבעת הזהב,

"עם הספר, כמה חוכמה העניק לכם אללה וראו איך אתם חיים?"

קרא בעיון את שנכתב בפתק ואמר "המלך מבקש את ידה של בתי ומצווה

עלי להעניק ליהודים את מחסורם ביום חג זה".

וקרא לעאמל תוך שהוא מנחה אותו מה לעשות.

ניגש אל הרב שעדיין עמד משתאה כאילו נס קרה ואמר "האלוהים הוא

הקובע את המעשים"

השתחווה לפני הרב ופנה לדרכו חזרה וכל חיילי המשמר רצים מאחוריו

והשבאב עימם.

 

"אליהו" קרא הרב הנרגש " גש אלי אליהו"

ניגש אליהו אל הרב  ונישק את ידו

"אליהו, חוכמתך הצילה את הקהילה הקדושה הזו היום"

"לא" ענה אליהו, "הקב"ה הוא אשר העמידני בפני הניסיון והוא שהדריך

אותי, הרי שמעת את המושל: האלוהים הוא הקובע את המעשים".

 

 

"בוא אליהו", אמר ואחז בטליתו של אליהו, "התפילה כבר התקבלה

בשמים, בוא נראה מה הכינה לנו רעייתך ציפורה לארוחה מפסקת."

 

שילב הרב את ידו ביד אליהו והלכו השניים לביתו של אליהו והקהל

מפנה להם דרך ומתפזר למקומו.

 

ד

 

כשנכנסו לבית, ריח תבשילים קיבל את פניהם, על השולחן הערוך

הונחו תשע צלחות ובהן תשעה מאכלים.

עמד הרב וספר ותוך שהוא מביט בהשתאות בציפורה " תשע מנות על שום מה? שאל"

"כמספר ירחי לידה" ענתה ציפורה,

"ירחי לידה?" הביט הרב אל אליהו ושנה "ירחי לידה?"

השפיל אליהו את ראשו ולא ענה.

ידע הרב עד כמה התפלל אליהו לפריון רעייתו וניחש את אשר אירע.

 

ניגש הרב אל ציפורה הניח ידו על כרסה ואמר "מאז חודש אלול

מתפלל אליהו בדבקות לבן זכר.

בשבועות, בתום תשעת ירחי לידה תלדי בן זכר.

 

 

***

 

מוחתסב - פקיד המסחר מטעם המושל

העאמל - פקיד אחראי

מלאח- הגטו

בטאטה - תפוח אדמה

מחיא - עארק

די'מי -  זר שאינו מוסלמי - כינוי ליהודים

אהל אל כיתאב -  עם הספר

 

 

© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לששת שצ

השם המלא בהנהלת הקפה