תגובה למאמרו של אלוף בן "בהארץ" : "לשדר את קלטת הוידאו של גלעד שליט" (לכתבה של אלוף בן )
בתגובתי זו אבקש לשלול ולהפריך את הנימוקים של בן המתמקדים ב: "זכות הציבור לדעת", "הציבוריות" של שליט אשר לשיטתו מאיינת (מלשון אין) את פרטיותו, ואציע בחירה ב "יומניטריה" ובמוסריות חברתית, במקום ניסיון להצדיק את יצר הרכילות הציבורי על ידי שימוש דמגוגי במושג צנזורה השולל אפשרות של בחירה מוסרית ערכית בסוגיה.
גלעד שליט איננו פרסונה ציבורית הוא אדם פרטי אשר דמותו הציבורית נכפתה עליו בעל כורחו בנסיבות קשות.
בן כותב כי שליט אינו אדם פרטי. לחיזוק הטיעון הוא מביא את הפעילות הציבורית סביב המאבק לשחרורו של שליט אשר לשיטתו מנכסת את האדם הפרטי – שליט לכלל הציבור וכתוצאה מכך הופכת אותו באופן מוחלט מאדם פרטי לאייטם חדשותי ולנחלת הכלל.
לגבי תוכן הקלטת, אנו מסכימים בהיבט העובדתי - אכן לא מדובר בתיעוד "חופשת קיץ", אלא שאנו חולקים על המסקנה. הקלטת מתעדת ככל הנראה אדם שבור, מותש פיסית ונפשית, ובעיקר אדם שנכפתה עליו ההשתתפות בסאגה המצולמת, בנוסף להעדר יכולתו להתנגד להפרת צנעתו ופרטיותו.
בן כותב: "אפשר לנחש, שהחומר המצולם לא פוגע בצניעותו - הרי לא תיעדו אותו בשירותים - אלא מציג אותו במצב נורמלי ככל האפשר, בהתחשב בתנאי השבי".
איני יודע אם אכן כך. אולם זה לא ממש חשוב. הפרת פרטיותו של שליט טמונה בעצם הכפייה ולא בזירת הצילום. יתכן שהוא מצולם שם באופן נורמאלי אולם אנו מוכרחים להניח שאקדח מכוון לרקתו בו זמנית. האם מישהו מאיתנו היה רוצה להראות בציבור בסיטואציה כזו? אלמנט הכפייה הוא הטיעון המרכזי שלי כנגד זכות הציבור לדעת, כנגד העדפת האינטרס הציבורי על פני הפרטיות, וכפועל יוצא נגד שידור הקלטת.
בהתנהלות היום יומית, דמות ציבורית היא זו הפועלת במרחב הציבורי מתוך בחירה תועלתנית, ומשתמשת תדיר בבמות ציבוריות משודרות ועיתונאיות לקידום צרכיה ומטרותיה. ככזו היא אכן מאבדת את זכותה המשפטית לטעון לפרטיות מוחלטת (וגם במציאות כזו ישנם סייגים, הדמות ציבורית עד גבול מסוים) במובן מהותי זה יש הבדל יסודי בין גלעד שליט לבין פרסונה ציבורית .
גלעד שליט לא בחר. הוא לא בחר להופיע בשלטי חוצות, הוא לא בחר להופיע אצל רבים מאיתנו בתמונת היוזר ברשתות החברתיות השונות, הוא לא בחר להפוך לסלבריטי, זו לא תוכנית ריאלטי, וכמובן שלא בחר ליפול בשבי. אלמנט הכפייה במקרה של שליט מציב את פרטיותו כעליונה במאזן הזכויות ולפיכך גוברת על זכות הציבור לדעת.
סעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות קובע כלל יסודי ומהותי בדיני הפרטיות שלנו: לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו. בנוסף חשוב לציין כי המחוקק לא הסתפק בחוק הגנת הפרטיות שהינו חוק רגיל במדרג החוקים, ולכן קבע את הזכות לפרטיות כזכות חוקתית המנויה במפורש בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
אם כן, אנו למדים כי המחוקק הישראלי קבע כעקרון על את אלמנט את הפרטיות ואת ההסכמה בטרם פוגעים בפרטיות. אמנם לכלל נקבעו חריגים ובין היתר נקבע שאם בפגיעה היה אינטרס ציבורי המצדיק את הפרסום בנסיבות העניין אזי תהא זו הגנה למפר הפרטיות.
אולם מדובר בחריג לכלל, ומדוע במקרה בו נכפתה על אדם ציבוריותו נבחר דווקא את האינטרס שלנו – הציבורי על פני האינטרס הפרטי שלו? ובכלל מהו האינטרס המצדיק את הפגיעה בפרטיות? מה יש בה בקלטת ששידורה הוא "אינטרס ציבורי"? (יסוד אשר בן בוחר להתעלם ממנו) הרי אנו בעד שליט לא? אנו הציבור שרוצה בטובתו, בשחרורו, מדוע נבחר להפר פרטיותו? מדוע נבחר באפשרות שעלולה להביך אותו שנים רבות כאשר יסתובב בינינו כאחד האדם ביום מן הימים (ובתקווה שבמהרה)?
בן פותח את מאמרו באמירה הבאה: "קשה לחשוב על דוגמה מובהקת יותר של "זכות הציבור לדעת" ואני אסיים בכך שאומר שאין לנו דוגמה מובהקת יותר למצב שבו הציבור צריך לגלות אחריות מוסרית ולדרוש שלא לדעת (וזאת רק אם אסכים להניח שיש לו כלל זכות לדעת דבר מה בנסיבות אלו).
אבקש להזכיר לכולנו שלאחרונה אנו מכים על חטא לא אחת ובדיעבד, במקרים בהם יצר החטטנות שלנו גבר על זכות הפרטיות של האחר. במקרה אחד נדחפו מצלמות אל פניה של אם שכולה בטרם היא עצמה ידעה כי הפכה לכזו, במקרה אחר זה הוביל בעקיפין להתאבדות. הואיל ואנו בפתחה של שנה חדשה, וכל חטאנו נמחקו ממש לאחרונה אציע לנו לבחור הפעם מלכתחילה ולא בדיעבד לעשות את הדבר הנכון – להתגבר על היצר הרכילותי ולשמור על פרטיותו של מי שסבל כבר מספיק בהיותו סוג של שליח ציבור שלא מבחירה.
סער סיקלאי, יועץ במדיה חברתית ועו"ד
socialclick.wordpress.com
דרג את התוכן:
הבן אדם היחיד שיכול להחליט על כזה דבר זאת אמא שלו.