את הפוסט הזה אני כותבת בעקבות שני אירועים בלתי תלויים לחלוטין. לכאורה:
ביקור בקופ"ח (סתם בדיקה שגרתית). ישבתי בתור. ישבה לידי אמא ובנה, ילד בגיל הגן. על ברכיו מכשיר שהקרין לו סרטון מצויר. בפיו מוצץ. הילד ישב מרותק למסך, לא הוציא הגה. האימא שתקה גם היא , עזרה לו להחזיק את המכשיר.
לכאורה, יש כאן מטרה מאוד חשובה, הילד יושב בשקט מרותק לסרט חינוכי - במקרה זה 'ספר הג'ונגל '. לאחרונה אני רואה יותר ויותר ילדים המרותקים למסכים כאלה גם במכוניות שנוסעות לידי. כולם שותקים. לא מתנהלת שיחה.
פרופ' עדה יונת זכתה בפרס נובל. נצמדתי גם אני למסך, גמעתי בשקיקה כל מילה של פרופ' יונת ועליה. התמונה של הילד ההוא מקופ"ח לא הרפתה - חשבתי עליו. פרופ' יונת כמו גם פרופ' צ'חנובר גדלו בבתים 'לא פשוטים', התייתמו בגיל מוקדם, למדו שהם בעולם שבו צריך להשקיע , להתאמץ על מנת להצליח. הייתה להם את הסקרנות לחקור, הייתה להם את העקשנות, ההתמדה ואת אורך הרוח להגיע רחוק כמה שאפשר.
האימא, ההיא מקופת חולים, לא נתנה לילד אפשרות להתרוצץ, ל 'חקור' את המקום אליו הביאה אותו..... אפילו לא הביאה ספר להקריא לילד, לפתח את דמיונו..הביאה מסך.
הילדים היום גדלים לעולם שבו הם מתחנכים להיות פאסיביים, להיות דבוקים למסך, לא להתאמץ , לא להתרוצץ , לא לחקור, אפילו לא להפריע.
בבית, מול מסך המחשב או מסך הטלוויזיה, כאשר התוכנית לא מעניינת יש שלט, אפשר לזפזפ. 'בדרך' גם ללעוס חטיף ולהשמין...אחר כך לעשות דיאטה...
בבית הספר הם משועממים, מה הפלא? בלי קשר לתכנים (עליהם כמובן אפשר וצריך לדון בנפרד) את המורה אי אפשר לזפזפ. והיא ,המורה, מה לעשות, לא דומה למוגלי גם לא מתרוצצת בג'ונגל. המורה היום נדרשת להכתיב, ללעוס את החומר ובבחינה היא תקבל את החומר הלעוס בחזרה....עד שיסיים את לימודיו... יקבל 'זכאות'...
הילדים לא אשמים, אלה המבוגרים אשר מרגילים אותם לחיים פאסיביים.
עם ה'מוצץ' בפה ועם המסך מול הפרצוף לא נגדל עוד חתני פרס נובל ...
וכמובן שהאמירה הזו כוללנית ומאוד לא מדעית....רק נקודה למחשבה...
את הדברים הבאים הוספתי בדיעבד, בעקבות התגובה של ד"ר מיקי ארליך:
נכון, אותה אמא רצתה שהבן שלה לא יפריע ולכן הביאה את המכשיר. אפשר היה להביא גם ספר, אבל זה היה דורש ממנה יותר מאמץ במהלך ההמתנה המשותפת.
כך קורה היום גם במכוניות - מאוד חשוב שהילדים לא יפריעו במהלך הנסיעה ולכן שמים להם קלטת, אבל מה היה קורה אם המבוגר , לא הנהג, היה מעסיק אותם? משוחח איתם? מסב את תשומת ליבם לנוף וכן, גם מסביר להם את הצורך בשקט כדי לשמור על הריכוז של הנהג? זה יותר קשה, אבל גם יותר מחנך.
אותה תופעה החלה להתרחש גם באוטובוסים שבטיולים. הנהגים תפסו את ה'טריק' הזה גם כן.
לפני שנה חזרתי עם תלמידים משבוע גדנ"ע. ברגע שהתחלנו ליסוע, הפעיל הנהג את הוידאו באוטובוס והתחיל להקרין סרט. לתומי לא עצרתי אותו. היה יום חורף בהיר, הכל היה ירוק, הדרך הייתה מדהימה (חזרנו מבסיס צלמון בצפון) , נוף מקסים, אבל כולם היו דבוקים למסך. אף אחד לא ראה את הדרך. ניסיתי להסב את תשומת ליבם , אבל לא היה עם מי לדבר...
בפעם הבאה, כשנסעתי עם תלמידים , שוב רצה הנהג לשים קלטת. הפעם הייתי הרבה יותר 'חכמה' , בכל מקרה למודת ניסיון. עצרתי אותו מיד.
נכון, זה הצריך ממני להעיר מידי פעם לתלמידים "לא להסתובב", "לשבת", וכו'. אני תפסתי את תפקיד השומר על התלמידים, אבל לפחות הייתה ביניהם אינטראקציה, לפחות ניתן היה לומר להם מידי פעם לסובב את הראש הצידה ולהסתכל על הנוף...
הם לא היו רובוטים שקטים.
פוסטים אחרונים
דרג את התוכן:
אלא אם ימציאו פרס נובל לפאסיביות או לרזי המחשב (במקום רזי החשיבה)...!
הקישור שלך בין האמא בקופ"ח לזוכת פרס הנובל מעלה נקודה מענינת מאד, הזיקה שבין חינוך לפאסיביות או לחליפין בין חינוך למצויינות, ובאיזה תנאים הקשרים הללו מקבלים תוקף וחיזוק.
נהניתי לקרוא, כמו תמיד.
וכמובן, ברכות חומות לזוכה שלנו, שלבטח לא הייתה צמודה לשום מסך בילדותה.