צילום: מירי דוידוביץ
השבוע, בעודי משפצת ומתעצבנת, נזכרתי שמזמן לא התנשאתי על הציבור הישראלי, כפי שהצלחתי בצורה כה נאה בעבר בפוסט על הקשקשת ברשת, ולכן החלטתי להשיל מעצמי את כבלי הפוליטיקלי קורקט ולהמליץ על רכישה מושכלת של כיסא באלף שקל ומעלה שישדרג כל בית
כרים רשיד, מעצב-על. נותן לפלסטיק את הכבוד המגיע לו
לא זוג ולא שניים התגרשו מיד לאחר שגמרו לבנות את בית חלומותיהם, ואין ספק שהשיפוצים שאני עושה בדירת סבתי ז"ל מקרבים אותי במהירות ובביטחון לגירושין משפיותי המחודשת שהושגה בדי עמל. מרקורי, הכוכב הנסוג, שכח שכשליח האלים היה אמור דווקא להצטיין בזריזותו, ודאג לכך שכל מה שעלול היה להשתבש אכן ישתבש - החל מהחשמל שזרם בכפות ידיי כשגיליתי שההארקה בבית מכסה רק כשליש ממנו, עבור באבן הטבעית למרפסות שהוזמנה בעודף ותקעה אותי עם כמות מרנינה ספייר המתאימה לקבר זוגי (כל המעוניינים להחיש את קצם מוזמנים לפנות), וכלה בראש ועד הבית שמצעק עליי בנייד כיוון שהעזתי ברוב חוצפתי לפתוח מרפסת שהיתה סגורה קודם לכן בתריסים כעורים, לאחר שהתברר שהתריסים הכעורים הם הם לדעתו אמירתו העיצובית האחידה של הבניין המשותף.
איתרע הגורל, ורצף הטרגדיות-הזוטות שלח אותי בשבוע שעבר פעמיים ישירות לגיהנום עצמו - הלא הוא חנות איקאה בחול המועד סוכות. יש אנשים שלא מוכנים ללכת לבד לבדיקת קולונוסקופייה או למשל לרופא שיניים - אני לעומתם מאוד מחבבת את הרופא שלי ואף נוטה להירדם בטיפוליו המרגיעים, ולעומת זאת לאיקאה לא מסכימה לחדור ללא ליווי. כך שלנסיעה הראשונה למען החלף כיור שבור התלווה אליי בכורי, ולשנייה, מקץ יממה - בה התברר שאותו כיור ספציפי זקוק לסיפון ייחודי מזן אטלנט (שם קצת יומרני לפאקינג צינור מים, אבל מה נותר לשבדים פרט להומור ולשלג?) - התנדבה חברתי דבורית להיכנס איתי לכור המצרף.
(והיא מזכירה לי בתגובה והנה אני מוסיפה את זה עכשיו, שזו היתה ממש הקרבה מצדה כי דבורית היא נמנעת-איקאה מוצהרת, לאחר שעברה שם חוויות מחשלות בחול המועד - ושרדה כדי לספר).
ומי שלא ראה את איקאה בחול המועד לא ראה זוועת-ה' מימיו. המוני אדם, תינוקות מצווחים של בית רבן, מספר גדול להבהיל של סנדלים תנ"כיים (איפה משיגים את הממצא? תמהתני) תינוקות, נשים בהריון, גברים מחופי כיפות מקבצים את צאן מרעיתם ויורים עליהם מקבץ פקודות בטון צה"לי של קמב"ץ מורעל, תינוקות, פעוטות (פעוטה אחת שבקושי ידעה ללכת נשרכה אחרי אמה, שהוקפה בשלושה ילדים ונשאה תינוק בזרועותיה, ומשכה בכנף בגדה. אמא, אמא, חזרה ואמרה, אמא, אמא. רציתי להגיד לה שלא תהיה לה בחיים אמא רק שלה, ושתרד מהסיפור הזה, אבל ויתרתי על הקואצ'ינג לגיל הרך). שימו לב שבאיקאה אין חלונות ואין אור יום וכמו בקזינו גם אין שעונים וגם האדם השפוי ביותר מאבד שם את תחושת החלל, הזמן, המרחב וההתמצאות, מה גם שבליל פעיות של תינוקות וצרחות של ילדים גורמות גם למי שהגיעה עם רשימת קניות סדורה המונה פריט אחד להתבלבל ולשכוח לשנייה, האם מדובר בסיפון הסטנדרטי, הרחב, או שמא הכפול!
דבורית היתה פחות מהונדסת ממני וחפצה, למשל, באיזשהו שולחנון לסלון, שעל כן נמשכו עיניה מיד לשולחן ה-LACK- פלטה רבועה וארבע רגליים, שעולה - איזה נס! - 79 ש"ח בלבד. ובעוד היא זוממת על הרכישה המופלאה, חשבתי לי אני שפני הדור כפני הלק, כי זה מוצר הדגל של החנות, השולחן המעאפן והמכוער הזה על כל סדרתו המכוערת לא פחות, ואלה בדיוק הפנים של איקאה: סיבית או מזונית או מלונית או מלמין, "צבוע, בגימור לקה שקופה", עד דלא ידע ללא מישוש צולב מה זה בעצם החומר הזה: פלסטיק? עץ? גומי? סבון? וזה רק כאילו קובייה, כי בעצם המשטח לא בדיוק מתחבר לרגליים, והתפרים גסים, ולכן אין כאן איזו צורה מושלמת, אלא מוטציה בעלת פינות חדות, פוטנציאל לפציעת ילדים קטנים (אפרופו) ולכיעור כל בית באשר הוא, באמת ללא הבדל דת גזע ומין. וברור שזה עולה 79 שקלים. אני תמורת כסף טוב שהיו משלמים לי לא הייתי שמה דבר כזה בסלון (או בבית שימוש)!
כי אני תמורת כסף טוב הייתי קונה עיצוב טוב - למשל הכיסא הזה של כרים רשיד, באטרפליי, לחברה האיטלקית Magis. זה נכון שהוא עולה 1300 ש"ח ולא 79, אבל השלמות העיצובית שלו - יציקת פלסטיק שנראה כמו פלסטיק ומזכיר גלידה נוזלית בשני צבעים, תשדרג כל בית. כרים רשיד, המעצב הבינלאומי (מצריים-קנדה-בריטניה-איטליה-מנהטן), בעצם גנב את השם הזה מהכיסא המפורסם הזה, הסופר-שאנטי, יריעת קנבס על שלד ברזל - של המעצב הארגנטינאי חורחה פרארי אָרדוֹי, שאין דירת סטודנטים בשנות השישים שלא כיכב בה.
או, למשל הייתי מאבזרת את ביתי בכיסא הזה, Thalia של המעצב הצרפתי פטריק ז'וּאָן, יציקת פוליקרבונט, שלא מתיימרת להיות חומר שהיא לא (935 ש"ח בהביטאט),
ואם נורא יבוא לי לחסוך, אז את Dr. yes של פיליפ סטארק, קצת פחות נוח (ישבתי על שניהם), אבל בתמורה עולה רק 500 ומשהו ש"ח ויכניס הומור ושמחה לכל בית.
ובינתיים, כשאני מפנטזת על כיסאות ועל פלסטיק שחוגג את פלסטיקיותו ו/או את שקיפותו, הסתפקתי במצווה אחת ועצרתי בגופתי העצבנית את דבורית מלקנות את ה-LACK ובכך גמלתי לה טובה על הטובה שעשתה לי כששדרגה את כתבתי במגזין את השבוע ונתנה עצות לבלוגרים מתחילים. כי כל הגיליון הנוכחי מוקדש לאפגרייד מכל כיוון וזווית, ואני מוניתי על הזווית הבלוגיסטית - ויעצתי שמה קודם כל לשים תמונות עירום של עצמכם (שלי תגיע בתחתונים וחזייה בגיליון הבא. וזו הבטחה), ושנית - כמובן להחדיר חתולים, כי חתולים לוקחים בגדול.
צילום: רמי זרנגר
דבורית שיש לה קצת יותר ניסיון משלי, יעצה בין השאר למצוא נישה לא מטופלת או זווית ראייה אחרת לנישה קיימת; לכתוב משפטים קצרים, ברורים, עם חלוקה לפסקאות, בלי הרבה צבעים וקשקושים; ליצור דיאלוג עם כותבי התגובות, להקשיב לעצות שלהם ולהערותיהם; לכתוב לא פחות מפעם בשבוע ולא להשאיר את הבלוג בדד ליותר מיום–יומיים. "והכי חשוב", היא חותמת, "תיהנו. ואם כל התהליך הזה, של כתיבה ועריכה, ותחזוק, ותקשורת עם הקוראים לא נעימים לכם, פשוט עזבו ומצאו התמכרות אחרת".
מירב שביט שבין שאר סגולותיה (תסרוקת קקטוס, זמרה מרגשת) בונה אתרים, והבלוג שלה הוא אחד היפים בקפה, התראיינה אצלי לאותה כתבה והתמקדה בחזותו של הבלוג: "הצד הוויזואלי חשוב מאוד. צבעי הבלוג חייבים לייצג את התוכן. למשל, מי שמתעסקים בנושאים רוחניים ובמיסטיקה צריכים לעצב את הבלוג בצבעי פסטל מרגיעים: תכלת, ירוקים, אוף–ווייט, ולא בורוד–מזעזע עם לבבות מתפרצים. ואני נתקלת בזה. בכלל, אני נתקלת בהרבה צבעים זרחניים, ברקעים קופצניים, וזה לא מתאים. הרקע צריך לתמוך בתוכן. מהרגע שהקורא מגיע לבלוג, צריכה להיות לו תחושה ברורה לאן הוא הגיע: אם למאייר קומיקס, אם למישהי שמתמחה במוסיקה, אם למבקרת מסעדות. כמובן שאם מדובר בעסק ויש לו מאפיינים גרפיים, כמו כרטיס ביקור, אפשר לשתול אותם, אבל לא בצורה משעממת. גם במבנה של הפוסטים צריכה להיות עקביות צורנית - בגופנים, בגודל פחות–או–יותר דומה, בבחירת התמונות או האיורים. אצל הקוראים הבאים והשבים צריך להיווצר אזור מוכר–לעין, כדי שתתעורר תחושה של עניין ושל שייכות".
פרפרים במקום לקים. יותר עדיף
מירי דוידוביץ צילמה אותי לכתבה באספרסו בר ברוטשילד פינת הרצל, ובגלל שבאמת הייתי בתוך האינטרנט ובבלוג שלי, עשיתי כל כך הרבה פרצופים וקימוטי מצח עקב הריכוז הרב, עד שבסוף אחרי מיליון תמונות שהיא צילמה בחוץ בשמש בעוד הוד מעלתי שרויה במיזוג, נשארו ממש מעט נורמליות לבחור מהן, כאלה שאני לא עושה בהן פרצוף מרוכזועף.
כשיצאנו מאיקאה, דבורית בירכה ברכת הגומל ואני פצחתי בנהיגת שודים לכיוון ת"א עם הסיפון השמנמן, נודרת שאם נגזר עליי להתעצבן מעמישראל - החסכן, הדחפן, הצרחן הוולדן וחסר הטעם (כי לא מלמדים את זה בבצפר וזה לא לבגרות) לפחות שזה יהיה קל"ב, בדיזנגוף סנטר.
צבעים זה גם עניין של תקופות, לא?
(הנה פרומו), שרק בזכותה הפוסט הזה הגיע ל-9000 כניסות. 
דרג את התוכן:
ראיתי פעוט כזה, אצל השכן. אחותו חזרה בתשובה ועשתה 7-10 ילדים. והקטן והמתוק שעמד בפינה עם נזלת בכי באפו, שרק ניגמל מחיתולים, לא היה לו סיכוי לקבל תשומת לב מאמו. היא כבר חבקה תינוקת חדשה, ושלל אחיו צווחו מסביב. המבט שלו כשהתפוצץ בלון והוא נחרד ולא היה בטוח אם יש טעם לבכות, כי למי אכפת, לא יעזוב אותי.
והכי אהבתי את העיצוב של פיליפ סטארק (הייתי פעם במלון שעוצב כולו ע"י סטארק. מצויין).