הידיעות על בזבוז כספי ציבור של שר הביטחון, אהוד ברק, ויו"ר הכנסת לשעבר, דליה איציק, ופמליותיהם בעת ביקוריהם בפריז הן רק עוד שתי חוליות בשרשרת הידיעות על התנהלות קלוקלת של נבחרי ציבור ועובדי ציבור המתרגשות עלינו חדשות לבקרים בשנים האחרונות. חלק מאותם אנשים וחבריהם (אלו שעדיין לא שמענו על בזבזנותם, או על מעשים פליליים על-פי החוק, כך מתקבל הרושם) משחקים תפקיד מרכזי בקמפיין מתוזמר היטב לקצץ בסוג אחד של הוצאות ציבוריות בעידוד צעדים גלויים וסמויים לקצץ בהוצאות מדינת הרווחה לביטחון סוציאלי כמו גם לחינוך ולבריאות. בד-בבד, הם דואגים לרווחתם שלהם על חשבון משלם המיסים.
נכון שטענה כי הוצאות מופרזות על מלונות פאר ברחבי אירופה וצפון אמריקה של מורמים מעם (שלא לדבר על אחזקת משלחות גדולות ומופרזות של משרד הביטחון ברחבי הגלובוס) מתאפשרות בזכות קיצוץ במדינת הרווחה נשמעת כמו דמגוגיה זולה. ברם, אי אפשר להשתחרר מהתחושה כי כשעוגת המשאבים הציבורית מוגבלת בהיקפה, אופן הקצאת המשאבים מעוות לחלוטין והפרזה ב-X לא יכולה שלא לבוא על חשבון נכונות לויתור על Y.
אני לא מציע לשלוח את יו"ר הכנסת ואת שר הביטחון להתגורר באכסניות נוער בעת שהותם בחו"ל, אך יש צורך במידתיות. גם אם שליחותם של אותם נבחרי ציבור ועובדי ציבור חיונית ותורמת במידה רבה לרווחת אזרחי ישראל ולביטחונם, הרי לבטח אותם "שליחים" יכולים למלא באופן מיטבי את עבודתם גם בהוצאה פחותה. מספיקה הוצאה שמאפשרת לאותם אנשים למלא את תפקידם. לא יותר. אהוד ברק, שר הביטחון, ופמלייתו היו יכולים למלא נאמנה את שליחותם גם היו מוציאים שליש או מחצית ההוצאה על מלון מעט פחות מפואר.
מי חושב שאהוד ברק לא ידע ולא היה "מעורב" בקבלת ההחלטות על המלונות ושאר הוצאות? אני בטוח שעובדיו החליטו "להפתיע" אותו והצמידו אקדח לרקתו כדי שיאלץ לקבל את התשורה. הם הרי לא מודעים להלכי רוחו של הבוס...
יש לזכור כי אותם נבחרי ציבור ואותם עובדי ציבור הם לא עבדים והם אינם מנוצלים. הם עובדים בשכר, ואלו שנוסעים לחו"ל/שוהים בחו"ל בשליחות המדינה גם נהנים ממשכורות יפות למדי. יוצאי מערכת הביטחון, למשל, נהנים גם מפנסיות גבוהות הניתנות להם מגיל צעיר (גם כאן עולה השאלה האם תנאי שכר ופנסיה אלו מידתיים ביחס לתרומתם לכלל; לדעתי – לא). המימון הציבורי לשהות בחו"ל בשליחות המדינה צריך לכסות את ההוצאות הנחוצות ולאפשר תנאי מחייה סבירים למי ששוהה בחו"ל זמן רב, אולם אסור שיהיו מופרזים.
מאז שנות השמונים התפתחה בישראל "מדינת רווחה לעסקים", כפי שהגדיר זאת במאמריו ובהרצאותיו אחד ממוריי, פרופ' מיכאל שלו מהאוניברסיטה העברית. צעדים רבים להפחתת מיסים לעסקים ננקטו על-ידי המדינה. תרומתם של חלק מהצעדים הללו לצמיחה כלכלית לא ברורה כלל. אליהם הצטרפו מאז שנות התשעים גם קיצוצים נרחבים במיסים לעשירונים העליונים. משהיו למדינה פחות הכנסות ממיסים, באופן יחסי, היה קל למשרד האוצר לשאוף לקיצוצים במרכיבים שונים של מדינת הרווחה, בתוכניות ביטחון סוציאלי והבטחת הכנסה ובשירותים חברתיים דוגמת חינוך, בריאות, דיור ושירותי רווחה אישיים.
בישראל יש סימנים (למי אני מבלף? כבר זמן רב זה יותר מ"סימנים") שהתפתחה כאן מדינת שפע (wealth) לשכבה דקה יחסית על חשבון צמצום מדינת רווחה (welfare) לכולם. הרווחה, כנראה, ראוי שתנתן למעטים... רבים במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי טוענים לתמורה מירבית, ללא גבולות, עבור מאמציהם. נבחרי ציבורו עובדי ציבור עושים בקופה הציבורית כבשלהם. בעלי הון ומעסיקים במגזר הפרטי חושבים שזיעת אפם של עובדיהם או כספו של הציבור (מי אמר לב לבייב ומשפחת עופר?) הם רכוש שלהם משל היינו חיים במשטר פיאודלי.
אנחנו לא חיים ב"שוק חופשי" שבו כוחות עלומים, שאין עליהם שליטה לאף אחד, מכוונים את חיינו. אנחנו חיים בעולם שבו אחרים מקבלים החלטות שמשפיעות על גורלנו. אנחנו חיים בחברה שבה יותר ויותר אנשים מבינים שעדיף "לחטוף" כמה שיותר כשהסולידריות החברתית מתפוררת; לא כולם גם יכולים "לחטוף" ממשאבי הכלל.
דרג את התוכן: