מעבר למקרה הפרטי, אפשר להגיד על בתי הספר הללו כמה דברים (בהכללות כמובן):

1. עצם המעורבות של ההורים בבחירת משהו מיוחד לילדיהם, תורמת למוטיבציה של הילד, בלי קשר לטיב בי"ס.

2. בי"ס ניסויים כאלה ואחרים הופעלו (בתרבות המערבית) כבר לפני 300 שנים. הם מתאפיינים בשני סוגי אוכלוסייה:

 א. הורים שאכפת להם ושיש להם כסף (אין כאלה המון).

 ב. ילדים עזובים או יתומים, שהושמו בפנימיות של בי"ס ניסויים.

3. אני לא מכיר אף רעיון ניסויי שהצליח לחרוג מעבר לקהלים מיוחדים אלה, ולבסס לו מקום בחינוך הציבורי הכללי.

4. המורים עובדים תחת לחץ גדול, בגלל העניין האישי (המודעות של המורים לאידאולוגיה שמוביל בי"ס), המחוייבות הגבוהה לתפקיד, והתובענות. בהרבה מקרים הסכסוכים שפרצו בין אנשי הסגל, הביאו לסופו של הניסוי.

5. בהרבה מקרים הניסוי תם (בי"ס התפוגג) עם מותו של דמות המנהיג המוביל את הניסוי.

6. הניסויים שכיחים בגילאים צעירים, וככל שנעלה בדרגת הכיתה נראה חזרה של המתנסים לחינוך הציבורי.

כל זה לא צריך לרפות את ידי המנסים. עד רבא. אבל בראיה כללית והיסטורית התמונה אינה ורודה.

ובשורה התחתונה - כל עוד הילד מרוצה, ואתם מרוצים שהוא מרוצה: מה טוב!

הגבולות בין חינוך פתוח וחינוך סגור הולכים ונעלמים מאחר והמערכת הממלכתית טועמת עוד ועוד מהחינוך הפתוח, ומידי שנה מוסיפה תוכניות ייחודיות בתחום, המושאלות מהחינוך הפרטי/דמוקרטי/פתוח. למרבה הצער, מאחר וכל יומיים מוחלף שר חינוך, ועימו הרפורמה התורנית, החינוך הציבורי לא זוכה להכיר באמת את החינוך הפתוח.

לגופה של הסוגיה שהועלתה לדיון, אני סבורה שמערכת בריאה צריכה לכלול את שני סוגי המוסדות, ועוד הרבה סוגים ביניהם ולצידם, ולאפשר לכל תלמיד/הורה לבחור את החינוך המתאים עבור כל ילד. גם בתוך אותה משפחה ישנם ילדים שיפרחו בחינוך הפתוח ואחרים שיעלמו בתוכו. חשובה המעורבות ההורית לא רק בחינוך הפתוח אלא בכל סוג של חינוך, על מנת לבחון בכל רגע נתון את התאמת המערכת לילד והילד למערכת.

מה זה טוהאם?

בית ספר פתוח הוא רעיון נפלא לילדים שמסוגלים להתמודד עם הרעיון שלו.

ולא כל הילדים בנויים למסגרת הזו אתה בורכת בבן שהמסגרת (מילה מוזרה לבית ספר פתוח) הזו  מתאימה לו ובה הוא מרגיש נוח ,רגוע ושייך ולכן הוא פורח

אך המסגרת הזו יכולה להיות בעייתית לילדים שגבולות פתוחים עלולים לבלבל אותם או לגרום להם לאבד עניין כי אף אחד לא אומר להם מה לעשות ורמת האחריות האישית שלהם גורמת להם לאבד כיוון