בהליכת הבוקר שלי הבנתי משהו מדהים. פשוט, ומדהים.

 

אתמול ישבתי בארוחת ערב מלכותית עם מספר שותפים בעסק שלי, בחברתם של יונה פיכמן - מנכ"ל מונה וי ישראל ורנדי שריידר האגדי. מונה וי חגגה איתנו את עלייתנו בדרגות.

רנדי שריידר כהרגלו מוציא פנינים מדודות ומדוייקות מפיו, ואני מתמוגגת, כי כידוע לכם, ההוויה שלי היא צמיחה והתפתחות אישית, ואני שותה בצמא דברים המעלים אותי עוד ועוד למקומות חדשים.

הוא מדבר הרבה על משמעת פנימית.

 

החלטתי להגביר את המשמעת שלי. להעלות את הרף.

 

הבוקר, קמתי לתוך חום מהביל, עייפות - חזרתי מאוחר אתמול.  שקלתי לשחרר את הליכת הבוקר.

נזכרתי בהחלטה שלי.

יצאתי.

בדרך, הבנתי.

 

הערך העליון בחיי הוא חופש, חירות.

על פניו, נראה שמשמעת וחירות הם ערכים מנוגדים.

 

נהפוך הוא - הם כרוכים זה בזה.

 

אין מדובר במשמעת חיצונית הבאה מכפייה או חוסר הכרה בערכנו.

 

משמעת פנימית של שאיפה למצויינות, לאותנטיות, לחיבור עם האמת הפנימית.

 

בלי משמעת כזו, אין באמת חירות.

 

אם לא אבחר בדיוק מה אני רוצה להכיל בתוך חיי, ומה לא, אהיה שבוייה בתוך העדר.

אם לא אבדוק הייטב האם האמיתית הסביבתיות אכן תואמות את מי שאני - אהיה בשבי, בכלא.

 

 

מעולם לא הסכמתי להיות שם, מילדות.

 

כבר שנים אני בוחרת מה לשמוע, מה לראות ומה להכניס לחיי.

 

עכשיו אני מעלה עוד קצת את הרף. אני ממש חווה חופש.

 

 

 

זה מתעתע?

 

לא. זה ברור ומדוייק.

 

 

 

 

 

( שם חלופי לפוסט:         " לאן אני רוצה להגיע?     מה אני עומדת לעשות? "  )