איך הפך מותם של שני תושבי הצפון ל"טרגדיה של הקאמרי"?
תאונות דרכים הן דבר מחריד. משפחות שלמות נהרסות בגלל רגע של חוסר ערנות. חיים נלקחים, אנשים נפצעים. ולפעמים האנשים האלה הם שחקני תיאטרון. ואז זה כבר ממש נורא.
שעות מעטות לאחר התאונה ראיין רינו צרור בגל"צ את מיכאל טפליצקי, בעלה לשעבר של השחקנית הפצועה ילנה ירלובה ואת נעם סמל. מנכ"ל הקאמרי דיבר על "הלם" ו"צער", ועל "יום מאד עצוב". יש לו שחקנית בבית חולים ועוד 7 שחקנים פצועים קל. אם זה מנחם את סמל, עבור שתי משפחות מקריית שמונה היום הזה היה קשה אפילו יותר. ביותר מ-10 דקות של ראיון, לא סמל ולא המראיין שלו מצאו לנכון להזכיר שבתאונה הזאת גם מתו אנשים. בכלל, את הראיון הזה צריך לשמוע כדי להאמין: סמל מביא "רשמי מסע" מנסיעה בכבישי הצפון ומזדעם על מצב הבטיחות, עבירות התנועה, החושך והמשאיות. "ואז" הוא אומר, "נוסעים שחקני תיאטרון אחרי הצגה חזרה לת"א - וחוטפים אותה". אתם הבנתם את זה? מישהו צריך לתת את הדין על מצב הכבישים בצפון, זה לא יכול להמשך - גם תל-אביבים נוסעים שם! הראיון הזה ב"תכנית שקובעת סדר יום" נתן את האות להמשך: בסיוע של תקשורת עצלנית וברנז'אית, ראשי הקאמרי הפכו את סיקור התאונה למתקפה צינית של יחסי ציבור.
בהמשך היום התאונה, שהיו מעורבים בה 3 כלי רכב ונפגעו בה 14 אנשים, הפכה ל"תאונה של הקאמרי". לולא הטרגדיה הכפולה של אביעד ויצמן, שאיבד לפני חצי שנה את אמו וכעת את אביו, סביר להניח שמהדורות החדשות לא היו מקדישות למשפחות אפילו את הדקה שהקדישו.
בסיקור הטלוויזיוני של התאונה, הנער היה רק פתיח קצר, לצאת ידי חובה, לסיקור ארוך ומלא הזדהות על האסון שנחת על הקאמרי. על ההרוג השני, מוחמד חסן, לא נמסרו פרטים כלל. משורה בעיתון של היום למדתי שהוא היה עורך-דין מוכר באזור. יש לו וודאי סיפור חיים מרתק. יכול גם להיות שלא. כלי התקשורת אפילו לא ידעו לומר בוודאות אם הוא התגורר בקריית שמונה, במטולה או במג'דל-שמס. שני ההרוגים הובאו למנוחות אתמול, בערך בשעה שבה אלי גורנשטיין עלה לבמה עם יד חבושה. נחשו איפה היו יותר עיתונאים.
גורנשטיין עצמו, השחקן העשוי ללא חת, התראיין ושודר בלופ בכל תכניות האקטואליה. אבל לא רק הוא - גם שאר שחקני ההצגה - רמי ברוך, יחזקאל לזרוב, שמשחק בהצגה את אלכסנדר פן (לך תסביר בקריית שמונה שבכל פגישה מקרית יש משהו פטאלי), ושחקני הצגות אחרות, והבמאי עמרי ניצן. "שני הדברים ששחקנים הכי פוחדים מהם" נאמר שם, "הוא לשכוח את הטקסט על הבמה ולחזור מהצגות בנסיעות ליליות". הרואי ממש, המקצוע הזה.
חיכיתי, עקבתי אחרי הכתבות. רציתי לדעת האם מישהו מדוברי הקאמרי יזרוק איזו מילת תנחומים, יביע איזשהו עניין בנפגעי התאונה האחרים (היו ששה כאלה). אבל עבור הקאמרי, הם בכלל עושים טובה לנייטיבז בזה שהם שולחים את שחקניהם לחרף את נפשם בהצגות בטבריה.
למרבה האירוניה, אחרי פסטיבל "ההצגה חייבת להימשך" שארגן הקאמרי בכל כלי התקשורת, מתברר שממש אתמול אותו קאמרי הפסיק הצגה בירושלים בגלל ויכוח על ענייני בטיחות. מבחינת התקשורת, לעומת זאת, ההצגה של הקאמרי יכולה להמשך באין-מפריע. תמימות היא. או איוולת.
