אני רצה לבד חוויות ממירוץ נייקי

בלוג

אני בפייסבוק

מאת תמר יקותיאלי

פוסטים אחרונים

ארכיון

2009

סה"כ: 3 תכנים

אני רצה לבד חוויות ממירוץ נייקי

ספורט וכושר הלילה לבדו מירוץ

14 תגובות יום ראשון, 25/10/09, 00:45

באימונים אני רצה תמיד לבד, אין לי חברות שחולקות איתי את אהבת הריצה והחברים הגברים – רצים מהר מידי בשבילי.מעולם לא הצטרפתי לקבוצת ריצה, כי תמיד חשבתי שאני אאט את הקצב של הקבוצה והם יאלצו לגרור אותי מאחור.כבר שלוש שנים אני רצה ותמיד לבד. לבד בקיץ על ההליכון וכשמתקרר לבד על הטיילת או בפארק.זה נשמע בודד או עצוב אבל לי זה טוב. אני עם עצמי ועם האייפוד , מאתגרת את עצמי ו"מאמנת" את עצמי.מתי חסרה לי החברותא ? – במירוצים. כבר לפני מירוץ אני קוראת בקינאה בעיתונים על קבוצות של חברים או קולגות ממקום העבודה שמתאמנים יחד וירוצו במירוץ ביחד והלב נצבט.ביום המירוץ אני מתרגשת לבדי כשבני הבית עסוקים בעניניהם, מכינה את החולצה ואת הצ'יפ ויוצאת לבדי מהבית.גם הערב, יצאתי מהבית לבדי והלכתי לכיוון הכיכר ברחובות עירי האהובה, מכל הרחובות , בואכה הכיכר, יצאו רצים נוספים: בודדים, זוגות וקבוצות, כולם לבושים בחולצה האדומה ועל פניהם ארשת רצינות כמו איזו כת גדולה של רצים שהולכת לכיוון מקום ההתכנסות.אני מגיעה מוקדם ומסתובבת סביב "הכיכר האדומה" , ואני לבד, מנסה לתפוס פנים מוכרות של מכר, ידיד או קרוב , אבל מדובר ב- 15,000 רצים ואני לא פוגשת איש. בקו הזינוק מחייכת אלי חניכה שלי מהצופים (מלפני 30 שנה...)והלב מתמלא .מזניקים אותנו ואני מתחילה לרוץ, אני כמו שכבר אמרתי רגילה לרוץ לבד, אז אני רצה לבד בתוך ים רצים והכל נפלא. ככל שהמירוץ מתקדם וחולף לו עוד ק"מ ועוד אחד – אני חשה צורך לתקשר עם סביבת הרצים ואז אני חורגת מעצמי ומהרגלי ומשחררת לסביבה כל מיני משפטים כמו: איך אני שונאת עליות" ו – "מה רק עכשיו 4 ק"מ?!" , הרצים שסביבי לפעמים משיבים לפעמים ממשיכים במרוצתם. ברגעים אלה אני חשה את בדידותו של הרץ למרחקים לא כ"כ ארוכים – הרי עוד לא עברנו מחצית ואני כבר מאטה...ה"קיר" מגיע לאחר שחלפו 8 ק"מ. אפשר כבר לראות כמעט את קו הסיום אבל יש עוד 2 ק"מ. המרתוניסטים בטח צוחקים ואומרים על איזה קיר היא מדברת זה כולה מירוץ של 10 ק"מ, אבל אני ראיתי את הקיר ונתקלתי בו חזיתית -לבדי.מגיע קו הסיום , אני מחליטה להאיץ כשיש עוד 500 מטר למרות שאני מרגישה צמרמורות בשורשי השיער , זהו סיימתי, אני לא יודעת מה הזמן שלי אבל אני מאושרת ומרחפת על ענן של אנדורפינים, אני מחייכת אל חברי לריצה שכולם זרים לי אבל אני מרגישה קרובה אליהם וחשה צורך לחלוק. לפעמים אני "אתחיל" בשיחה עם מישהו , משהו שלולא הריצה לא הייתי עושה לעולם.

אבל הלילה – היתה לה הפתעה נעימה דוקא בדרך הביתה- לא לקחתי מדליה בגלל התור ופשוט יצאתי את המתחם והתחלתי צועדת חזרה (עכשיו ללכת 3 ק"מ עד הבית נראה לי ממש שטויות), בערך באבן גבירול פינת ארלוזורוב, היה הרמזור אדום, לצדי עמדו שני רצים והמתינו לאור הירוק, ואז שמעתי את עצמי אומרת להם :" איך המדליה, יפה? לא התחשק לי לחכות בתור.." ואחד מהם, הסיר מעליו את המדליה ואמר לי :"קחי אותה, לקחתי שתיים אחת לבת שלי..קחי זה בסדר.." לקחתי וחייכתי. זו היתה מחווה כל כך יפה ומרגשת והדיאלוג הקטן הזה בין שני רצים זרים לחלוטין נתן לי את ה"ביחד" הזה שחסר לי במירוצים כי אני הרי רצה לבד...

בלוג

אני בפייסבוק

פוסטים אחרונים

ארכיון

2009

אני רצה לבד חוויות ממירוץ נייקי

דרג את התוכן:

תגובות

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

דרג את התוכן:

פרופיל

תמר יקותיאלי

תגיות

רסיסי מידע