צלצול השעון המעורר העיר אותו מתוך חלום, השעה חמש ארבעים וחמש בבוקר, הוא פקח את עיניו בעדינות והביט בקיר הלבן שמולו. ריח הכר האהוב היה בתוך אפו, הוא הסיר את השמיכה מעליו בתנועה מהירה בעזרת ידו הימנית והתיישב על המיטה. כמה רגעים להתעורר, מחשבה ראשונה של בוקר. מבט בחלון גילה יום בהיר,נפלא, ציוץ הציפורים נשמע באוזניו ושקט שרר בבית, בני הבית עדיין ישנים.
הוא החל נוסע בכביש המוכר לעבר עבודתו, התנועה דלילה, עד שלפתע הבחין בגיא. בן ארבעים גיא, אולי יותר, והוא עומד בצד הדרך, סמוך לביתו, ממתין. כל כמה שנים מבחין בו, כל פעם בסיטואציה אחרת, הוא מבוגר יותר אך הבנתו של נער צעיר אולי של ילד. פעם שמע בשכונה כי נפל מידי אמו בהיותו תינוק ומאז הוא כך, מי יודע אם הסיפור נכון, הגורל לא האיר לו פנים על כך אין עוררין, פניו אומרות הכל, חוסר האונים ניכר בהבעת פניו. עניין של רגע והזיכרונות פורצים, עולים וממלאים.
הוא חלף בנסיעה איטית ליד תחנת האוטובוס המוכרת, עשרות, אולי מאות פעמים עמד והמתין בתחנה הזו. תחילת הדרך לפנימייה, לצבא, נקודת ציון משמעותית, סימבוליות לניתוק מהבית, לריחוק, פספוס והנה, הנה היא, האישה ההיא, מבוגרת הרבה יותר. היא חוצה את הכביש בעזרת מקל הנחיה, שוב מתעקשת לעבור מבלי שיסייעו בידה. הוא עצר את מכוניתו והיא חלפה על פניו והוא מביט בה, בוחן, הנהג המתין והיא עלתה, נסעה, לא ידוע לאן.
הנה מצד שמאל, בלוק בניין הרכבת משך את תשומת ליבו, למה דווקא היום, הרי כמעט כל יום נוסע משם והיום הביט. קומה שלישית, הבית של יוני, חבר לשכונה. שני הוריו חרשים אילמים והוא היה האוזניים והפה שלהם. לעולם לא ישכח את יום הביקור בביתם ואת ההסבר אודות המנורה האדומה שסימנה את צלצול הבאים בדלת הכניסה. מעניין, מעניין מה קורה עם יוני היום, הוריו בחיים, מי יודע?
הנסיעה לעבודה הייתה מהירה, "מה יש ביום הזה, מה יש בו, מי רוצה לומר לי, מה?"
יום העבודה הסתיים, הפעם מוקדם מהרגיל, אולי רצה לסיים אותו מוקדם יותר, הייתה לו אפשרות להחליט והוא החליט. הפעם לא נסע בדרך הרגילה, איילון לבטח עמוס, הים, הוא רצה לראות את הים. נסיעת שיוט על טיילת הרברט סמואל סיפקה את הסחורה. "אסור לפספס" חשב לעצמו ונכנס לאחד מהרחובות הצדדים, החנה את מכוניתו וצעד לעבר הטיילת.
הוא ירד אל החוף והביט בשקיעה, צבעי השקיעה היו כה יפים, כה עזים, כה מושכים. עתה היה אל מול השמש השוקעת, הרוח ליטפה את פניו, הוא שאף לתוכו את אוויר הים וחש את ניקיונו. יום עמוס, בהחלט יום עמוס, דו קרב של מוחות, מלל, הרבה מלל ועתה שקט, אלוהים, כמה שקט יש בסיטואציה הזו, רגע קסום, טוב לנפש.
"למי אני צריך להודות?" חשב לעצמו כשדמויות הבוקר רצים מול עניו. לגורל? למזל. לאלוהים? למי בדיוק? יכולתי להיות במקומם, אולי לא לראות את הקיר הלבן בבוקר, את תחילתו של יום, את השקיעה הנפלאה, את הצבעים המרהיבים את פני בנותיי היפיפיות. יכולתי לא להבין, לא לדעת, להיות חסר אונים, יכולתי לא לשמוע את ציוץ הציפורים, את המוסיקה הנפלאה, את קול בנותיי שאומרות:, אבא, אני אוהבת אותך" ומעלות דמעה בעיני. לא יודע למי מגיעה תודה" חשב לעצמו "אני צריך להיות אסיר תודה".
"אני שומע, רואה, מבין"
"מחר אקום שלם יותר, מדוע מחר? עתה אני שלם יותר" חשב לעצמו וצעד לעבר רכבו.
סדריק
דרג את התוכן:
אני מודה כל יום לאלוהים, למרות שאני חילונית
:)
התובנה שאנחנו בני מזל, ואנחנו פלא הבריאה... תובנה חשובה