קיבלתי תגובה מחולת פיברו' מארה"ב בבלוג שלי באנגלית:
"...You are either the master of understatement, or really taking all this is stride, or are super spectacular at masking and putting on a good front! I suspect all of the above?"
בתרגום קליל: "או שאת טובה בלשון המעטה, או שאת לוקחת את הדברים בקלילות, או שאת מאוד מוכשרת בלהסתיר ולשים פנים שמחות! אני חושדת שכולם?"
חשבתי על זה לא מעט כי אני לא יודעת אם אני אפילו אחד מהדברים האלה.
ונזכרתי במשהו מאוד יפה מתקופת הנעורים שלי שכנראה השאיר שאריות.
מגיל 12 עד גיל 16 בערך היו לי בעיות שמחה.
מה זה בעיות שמחה?
היה לי קשה להיות שמחה. הייתי קצת במשקל עודף (כמו שאני עדיין) ולא הייתי מהמקובלים ו..ו..כנראה היו עוד סיבות שאני לא זוכרת או לא הבנתי בזמנו.
בגיל 16 הייתה לי חוויה אישית חזקה במקום יפיפה בארצנו הנקרא שחרות. לא קרה לי משהו מיוחד חוץ מהתחברות לטבע ולעצמי.
תמיד הייתי מאוד קרובה לאחיי.
אחותי מורית תמיד יודעת מה לומר, איך לעזור והכי חשוב איך לעזור לי לחשוב ולפתוח את הראש למחשבות חדשות.
אולי לכן היא נהייתה מותג בעולם העסקים (בנושאי גיוס עובדים והטרדה מינית)...מה לעשות, אחות קטנה גאה ביותר.
וגם שמחה שזכיתי כי תמיד יש לי אותה להתייעץ ולפעמים פשוט לדבר.
אני לא זוכרת מתי בדיוק היא הציעה לי את הרעיון הבא אבל אני יודעת שהוא עזר:
היא הציעה לי שלא משנה כמה רע או מבאס היה היום, וכמה אני עיפה, שאני אכתוב ביומן 5 דברים ששימחו אותי או שהיו לי נחמדים באותו יום. לא משנה כמה פשוטים, טריוויאלים או קטנים היו אותם דברים (/פעולות/רגעים/דברים שקרו לי).
ולהדגים ארשום פה דוגמא:
7 במאי 1999
1. סוף סוף הכנתי עוד פסל (בשנות החטיבה/תיכון הייתי מפסלת בחימר פסלים קטנים)
2. הדלקתי קטורת
3. הכנתי כרטיס ברכה לאמירי (אחיין שלי)
4. אכלתי קרואסון אצל דורין (המורה הפרטית שלי לאנגלית)
5. שתיתי מיץ ענבים אחרי שיעור מתמטיקה
בימים המאוד כיפיים הייתי כותבת אפילו 6 או 7 דברים.
כל פעם שנזכרתי בזה מאז, הייתי מאוד מרוצה מהרעיון של מורית ואפילו שבתי לכתוב 5 דברים בתקופות עצובות יותר.
פתאום אני מתחילה לחשוב שככה הפנמתי את האופטימיות. שלרוב, בכל מיני נושאים אני מנסה לראות את הטוב, ואת הפוטנציאל להצלחה...
אחרי שפיברו' החליטה שהיא לא נותנת לי להתקיים לבד בגוף שלי, שהיא חייבת להצטרף, האופטימיות קבלה משמעות ברמה אחרת לגמרי.
עכשיו מגיעים לשם הפוסט. אופטימיות הכרחית.
כשקראתי את התגובה שציינתי בתחילת הפוסט הבנתי שגם כשכואב לי ורע לי, יש בי את הקול הזה שמזכיר לי לחשוב חיובי.
שקשה לי לדבר על הפיברו' בלי להזכיר את זה שאני בסדר עם זה ומתמודדת וצוחקת ונתמכת על ידי המשפחה.
רק עם תומר וחברות מאוד קרובות אני יכולה רק להתבכיין.
מכוון שהם מכירים אותי, ברגעים הקשים, הם בדרך כלל מצחיקים אותי עם בדיחת פיברו' שנונה.
כי אין משהו אחר לעשות.
זה סינדרום כל כך מגוחך ולא הגיוני שפשוט חייבים לצחוק כדי לא לבכות.
אז אני בוחרת לכתוב כמעט רק כשיש לי משהו חיובי או מצחיק לכתוב.
חשוב לי שפיברואיות אחרות בארץ ובעולם ידעו שהחיים שלי לא דיכאון אחד גדול ושיש דרכים להתמודד, גם כשהכי קשה.
כולם וכולן מוזמנים לנסות בימים קשים..לחשוב על הדברים הטובים ולכתוב...גם אם הם הכי קטנים.
ועכשיו לדרך התמודדות חדשה (עבורי):
בהצעת אחי, ברק, קניתי היום מרקרים לא מחיקים ודבק עם נצנצים על מנת שאוכל לקשט את התחבושות שאני חייבת לחבוש על מנת לתפקד. ותחבושות מקושטות אולי יעשו לי כיף.
התחלתי לקשט והנה התוצאה:
